40 שנה למלחמת יום הכיפורים * מעשה מרכבה



מפגש מרתק של שלושה יבנאים, שהמכנה המשותף שלהם, למעט גילם, הוא טנק המרכבה ומלחמת יום כיפור, הוליד שלושה מונולוגים שנעים בציר הזמן של 40 שנה * הכל על נעורים, מלחמה, טראומות, התמודדות עם מוות ותרומה לפרויקט לאומי ממדרגה ראשונה, כשברקע מרחפת דמותו של האלוף ישראל טל (טליק), אבי פרויקט המרכבה

שלום נגר
צילום: דוד מטודי

חיפשתי לגיליון "יום כיפור" סיפור שקשור למלחמת יום הכיפורים. בשיחה עם חברי אהוד ויצמן, הבנתי שביבנה גרים שני קצינים בדימוס, דוד אנג'ל וזאב ברגיל, שעמדו מספר שנים בראש פרויקט המרכבה. הלכתי לפגוש את השניים, כיוון שטנק המרכבה היה עבורי נקודת ציון בשירותי הצבאי. נפל בחלקי להיות חלק מצוות ניסוי שעבד עם טנק המרכבה בשנת 1972. אנג'ל (מימין) וברגיל

באותה עת מעטי מעט בישראל ידעו על פיתוחו וקיומו של טנק המרכבה. ואני, כשריונאי צעיר, נאלצתי לסחוב את הסוד הגדול הזה שנים רבות, עד שנחשף סיפורו של טנק המרכבה לעולם.

השבוע, בביתו של אנג'ל בשכונת נווה אילן נוצר המפגש המרתק בין שלושה אנשים, שלכל אחד מהם סיפור חיים שמתחבר עם טנק המרכבה ועם מלחמת יום הכיפורים. כולנו בתחילת שנות השישים של חיינו, עם משפחות, ילדים ונכדים ועם מסכת זיכרונות שכוללים נעורים, מלחמות, טראומות ובעיקר תחושות שכל אחד מאתנו היה חלק מההיסטוריה של עם, שחי כבר למעלה משישים שנה בצל הסכנה שמדינת ישראל חיה בצלה, ולא כל כך רואים את סופה.

ההתלהבות בה התנהלה הפגישה מצביעה על האהבה הגדולה שהייתה לדוד וזאב מהתפקיד אותו הם מילאו, ומראה בבירור על כך גם שנים רבות אחרי סיום תפקידם. 

בחרתי לפרוש לפניכם את הסיפור באמצעות שלושה מונולוגים של משתתפי הפגישה בכדי להעביר את הסיפור והתחושות שלנו בצורה הכי קרובה למציאות של חיינו והרי הם לפניכם.

זאב והמרכבה

נולדתי במושב נווה מבטח כבן להורים ניצולי שואה. למרות רצוני העז לשרת ביחידה קרבית, באותם ימים סירב צה"ל לאפשר זאת כי הייתי בן יחיד. כך מצאתי את עצמי מתגייס לחיל החימוש כמכונאי טנקים. 

במלחמת יום כיפור הצטרפתי לכוחות הלוחמים ברמת הגולן כיחידה שהצטרפה לכוחות הסדירים שלחמו שם. ההלם הגדול שלי היה לראות את הטנקים המיושנים שפעלו על בנזין ולא על סולר עולים בלהבות. זה אחד הדברים שהשפיעו עליי להיכנס בעתיד לפרויקט המרכבה.

לאחר שבוע של תופת, החל חיפוש מטורף בצה"ל אחרי טנקי חילוץ שהיו חיוניים להמשך המלחמה. אחרי חיפושים בכל מחנות צה"ל הצלחנו לאתר 14 טנקי חילוץ בצריפין שהיו במצב עלוב. עבדנו ימים ולילות כדי להכשיר אותם לפעולה וירדנו עם הכלים לסיני להמשך המלחמה. את המלחמה סיימתי בתוך שטח מצרים לאחר שחציתי את התעלה לצידה השני.

במשך כל ימי המלחמה, מעבר להלם הגדול, הגעתי יותר מכל לתובנות בקשר לצורך ליצור אמצעי הגנה לצוותי הטנקים, שהיה הדבר החלש ביותר בטנקים הישנים שהיו לצה"ל.

לאחר המלחמה עברתי בהצלחה קורס קצינים. סיימתי את לימודיי באוניברסיטת באר שבע כמהנדס, ולקחתי חלק בפיתוח טנק המרכבה תחת פיקודו של אלוף ישראל טל. המומחיות שלי הייתה תחום המיגונים ופיתוחם.

מלחמת יום כיפור הייתה בשבילי סוג של מעבדה חיה לצרכים שחיילי השריון היו חייבים לקבל בכדי לשרוד בשדה הקרב. עבדנו ימים שלמים כדי לנסות ולהשמיש טנקים שנפגעו בגלל חוסר מיגון מתאים, שהשאיר אותם חשופים לפגיעה על ידי טילים נגד טנקים שסיפקו הרוסים למצרים. בכל שנות פיתוח טנק המרכבה, הוקדשו מאמצים רבים לפיתוח אמצעי מיגון שאין לאף טנק מערכה אחר בעולם. הדגש היה על הנדסת אנוש מתקדמת שאפשרה לנו לבנות טנק שמגן על צוותו.

בשנים 1998-1999 שימשתי כראש פרויקט בטנק המרכבה. בכל אותן שנים השתמשנו ביותר ממאתיים מפעלים בארץ ששימשו שותפים לבנייה ופיתוח הטנק, ולא הזדקקנו לפיתוח תעשיות חדשות. הדבר סיפק עבודה רבה לאלפי אנשים. למעשה, הצלחת הפרויקט הייתה חוסר תלות של צה"ל במדינות העולם, שסירבו לספק לנו טנקים חדישים.

 דוד והמרכבה

כילד גדלתי ברמת עמידר, מקום שנחשב לא איכותי בלשון של המעטה. אבי ניצול שואה יחיד ממשפחתו, ואני הייתי בן יחיד ולא "ילד טוב ירושלים". 

התגייסתי לצה"ל לאחר מלחמת ההתשה, והמקום בו התחלתי את הקריירה שלי היה קורס מכונאי טנקים. באותם זמנים לא אפשרו לבנים יחידים לשרת כלוחמים, וגם כדי להתקבל לתפקיד של תומך לחימה נאלצתי לזייף את חתימת הוריי.

שבוע לפני מלחמת יום כיפור, יצאתי לחופשה של שבוע והמלחמה תפסה אותי בבית הכנסת. צופרי האזעקה גרמו לי להבין שאני חייב לחזור לרפידים שבסיני במהירות הגדולה ביותר.

הגעתי לרפידים, שהייתה רחוקה מאוד מקו התעלה. האופוריה שהיינו שרויים בה נתנה לנו הרגשה שאנו רחוקים מהמלחמה שהשתוללה עשרות ק"מ מהמקום. אז החלה התקפת מטוסים מצריים על הבסיס, ושם חוויתי לראשונה את תחושת הפחד שלא הכרתי בחיי. חוסר אונים של חייל צעיר בבסיס, שלא בדיוק היה עם ההגנות המתאימות כנגד התקפת מטוסים.

בימים הראשונים של המלחמה נפגעו כמות טנקים עצומה של צה"ל, ואנו עבדנו כמו מטורפים בניסיון להחזיר טנקים שנפגעו לכשרות כדי לאפשר ללוחמים לחזור לשדה הקרב.

עבדנו כמטורפים ימים ללא שינה, ונאלצנו לצאת לשטחי הלחימה בניסיון לאתר טנקים פגועים. גררנו אותם לסדנא שלנו, ושם חוויתי לראשונה את התוצאות הקטלניות של קרבות שריון. צריך להבין שהמלחמה הייתה ממש קרב פנים מול פנים בין שריון מצרי לישראלי. המרחקים בין הטנקים הפגועים משני הצדדים היו לפעמים מטרים ספורים בלבד. זה לא היה קרב שריון קלאסי.

התמונות הבלתי נתפסות מהקרב על החווה הסינית עדיין חרוטות בזיכרוני, טנקים שנראים שלמים לכאורה ורק חור בקוטר סנטימטרים ספורים, שמעיד על פגיעה בטנק. את ההלם אתה מקבל כשאתה מציץ לתוך הטנק ואז אתה רואה את ההרס בתוכו. בחלק מהטנקים היו גם חלקי גופות של חיילינו ושל חיילים מצריים. אני יכול לומר שהתמזל לי מזלי ועברתי את התופת בחיים. החלפת מנוע

סיימתי את שירותי הצבאי הרגיל וראיתי את עצמי יוצא לחיים אזרחיים, אך הגיעה הצעה של הצבא שאצטרף לחיל החימוש לפרויקט המרכבה והדבר קסם לי מאוד.

בין השנים 1999-2003, שימשתי כראש פרויקט המרכבה והייתה לי הזכות הגדולה לעבוד במחיצתו של האלוף ישראל טל (טליק) שהיה אבי פרויקט המרכבה ולמעשה היה גם עבורי כמו אבא.

בכל אותן שנים הרגשתי שאני נותן את חלקי לעם ישראל ע"י פיתוח הטנק הטוב ביותר בעולם, שמשמש ככלי המערכה העיקרי של צה"ל עד היום. כבן של ניצול שואה, ראיתי את עצמי משקיע את כל כולי בפרויקט המרכבה, תוך תחושה שאסור לנו להיות שוב כשה מובל לטבח כמו שקרה במלחמת העולם השנייה באירופה, והמטרה הייתה לספק לצבא את הכלים שלעולם לא תהיה שוב שואה לעם היהודי.

אני והמרכבה

בקו"ם, חורף 1971. אחרי ההלם הראשוני של ילד עירוני מירושלים שלא כל כך יודע לאן פניו מועדות בצבא, פגשתי לראשונה את הדבר שקבע לי את דרכי בצבא ושעיצב חלק מהאישיות שלי, ובעיקר נתן לי את היכולת להתמודד עם קשיים בחיים שנראו תמיד קלים ופשוטים לעומת החוויות בשירות הצבאי ובעיקר במלחמת יום כיפור. טנק שדהר בבסיס הקליטה וכל כך הרשים אותי, הביא אותי להתנדב לשריון ושם התחילה הדרך.

בקיץ 1972 הגיעה לגדוד 82 בו שירתתי, דרישה לצוות טנק לשיתוף פעולה עם חיל החימוש. הצוות שלי נבחר לשתף פעולה ונאלצנו לוותר על סדרת חינוך בירושלים שחיכינו לה זמן רב.

הגענו לבסיס חימוש ושם התברר לנו שאנחנו צריכים להצטרף לכוח שיורד לאזור אילת. לא אמרו לנו דבר וחצי דבר, ולא הכינו אותנו לדברים שאנו הולכים לראות במשך חודשיים ימים.

לאחר נסיעה של שעות רבות, הגענו לאזור אילת לשטח ענק שהיה סגור על ידי שירות הביטחון הכללי, ושם נגלה לעינינו אב טיפוס של טנק המרכבה הראשון, דבר שהיה בבחינת סוד שנאלצנו לנצור שנים רבות עד שהפרויקט פורסם על ידי התקשורת העולמית.

אחראי הפרויקט, אלוף ישראל טל, היה האיש איתו עבדנו כל תקופת השת"פ ונחשפנו לאחד הסודות הכמוסים של מדינת ישראל. הגאווה שהרגשתי הייתה עצומה, הרגשתי שאנחנו לוקחים חלק בפרויקט חשוב לעתיד המדינה.

לימים, חזרנו ליחידה ועברנו תחקור לאן הלכנו ונאלצנו להמציא סיפור כיסוי בכדי לא לחשוף את האמת. המפגש הבא שלי עם טנק המרכבה היה במסגרת שירות מילואים אך לא זכיתי להפעיל אותו.

לפני מספר שנים פגשתי את האלוף טל במסעדה באזור חולדה, ניגשתי לברך אותו לשלום וציינתי שהייתה לי הזכות לעבוד איתו בפרויקט המרכבה. האיש פשוט הפליא אותי כי זכר לפרטי פרטים את שיתוף הפעולה עם הצוות שלי אחרי 35 שנה. האיש היה פשוט אדם מופלא.

חודש לפני יום הכיפורים עליתי עם הגדוד שלי לרמת הגולן במסגרת כוננות, למרות שאף אחד לא ידע שיש מלחמה בפתח. רק בערב יום כיפור הבנו שהמלחמה ממש בפתח, כשהגיע הרב הראשי לצה"ל ברכבו והודיע לנו לשבור את הצום של יום הכיפורים בפקודה.

כל האימונים וכל ההכשרה שקיבלנו בשירות עמדו עכשיו לרשותנו, והפכו אותנו למכונה משומנת ומוכנה, אבל לא שיערנו מה עומד לפנינו.

יום שבת בצהרים החלה הפגזה עלינו ומטוסי חיל האוויר הסורי תקפו אותנו, מבלי שחיל האוויר שלנו הגיע להגנתנו. בשלב מסוים הגיעו מטוסי חיל האוויר אך ראינו כיצד הטילים הסורים פשוט מפילים אותם, ושוב לא ראינו מספר ימים את מטוסי חיל האוויר. היום שהתחיל במחשבה שזהו יום קרב קצר הפך למלחמה עקובה מדם, שנסתיימה רק לאחר חודש. רמת הגולן בערה כולה ולמעלה מאלף חמש מאות טנקים סורים שעטו ושטפו את כל החזית.

לימים הבנו שהיינו רק כ-150 טנקים מולם, וההבנה כיצד הצלחנו לבלום את המתקפה הסורית היא תעלומה שלא מובנת לי עד היום הזה.

המוזר בעניין, שכל ימי המלחמה לא חשתי שום פחד למרות שראיתי ושמעתי איך כמעט כל הטובים ביחידה שלנו נפגעו, ולצערי הותרתי את מיטב חבריי חללים באדמה הארורה של רמת הגולן.

זו הייתה מלחמה אכזרית, מלחמה שלא לוקחים בה שבויים.

את ההלם הראשון חטפתי כשהטנק שלי נפגע, ונאלצתי לאסוף פצועים והרוגים ולנסות לחלץ אותם לבסיס אחורי לקבלת עזרה רפואית. כשהגענו לשם אחרי שירו עלינו גם כוחותינו בטעות, הסתבר שגם בסיס זה היה תחת מתקפה של הצבא הסורי.

לאחר מספר ימים הסתיימה הבלימה של הסורים, והתחילה המתקפה הגדולה והפריצה לשטח הסורי. לשמחתנו הצטרף אלינו חיל האוויר שפתר את בעיות ההתמודדות עם הטילים הסורים.

את המלחמה סיימתי בתוך סוריה במרחק לא גדול מדמשק, לא לפני שהספקתי לנטוש עוד שני טנקים שנפגעו בלחימה. לא ברור לי איך יצאתי בחיים מהמלחמה הזו, אם זה מזל או גורל, אבל הבנתי שמישהו למעלה שומר עליי.

מספר חודשים אחרי המלחמה השתחררתי מהצבא, ואני זוכר את הנסיעה האחרונה שלי משטח סוריה לכיוון רמת הגולן והביתה, וזו  הייתה הפעם הראשונה שפחדתי באמת. הדרך נראתה לי פשוט נצחית. בסוף הדרך נשבעתי לעצמי שלא אחזור למקום הארור הזה, שם איבדתי את מיטב חבריי ובמשך 13 שנה לא דרכה כף רגלי ברמת הגולן.

לימים חזרתי לבקר שם ועד עצם היום הזה, בכל נסיעה שלי ברמה חולפות בעיניי התמונות הנוראיות של המלחמה הזו. היום, 40 שנה אחרי, מה שנותר הוא הזיכרון והתמונות של חבריי שאותם אני מקפיד לראות בערבי יום הזיכרון, כולם נשארו צעירים ויפים אך לא זכו לצערי לקיים מסלול חיים שלם.

אני מאחל לילדים הרכים היום שלא יחוו את מאורעות המלחמה ואת הטראומה הגדולה שעברנו. אולי יגיע סוף סוף השלום שכולנו מייחלים לו, ואת הטנקים וכל כלי המשחית יחליפו בשלווה, אהבה ושקט.

דוד אנג'ל תא''ל במיל' דוד אנג'ל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תת אלוף (במיל') דוד אנג'ל, יליד רמת עמידר, נשוי ליפה, אב לשני בנים לוחמי סיירת ובת ששירתה ביחידת מודיעין עלית.סבא לשישה נכדים. שירת בצה"ל עד שנת 2003, בוגר הטכניון. בין השנים 1999-2003 ראש פרויקט טנק המרכבה. מאז השחרור השתלב בחברות שעוסקות בתחומים שונים של תעשיות צבאיות ונחשב מומחה בתחומו.

זאב ברגיל תא''ל במיל' זאב ברגיל

תת אלוף (במיל') זאב ברגיל, נשוי למריון, אב לשתי בנות, סבא לארבעה נכדים, בוגר אוניברסיטת באר שבע, שירת בצה"ל עד שנת 2000, ראש פרויקט המרכבה בשנת 1998-1999. מאז שחרורו עסק בניהול פרויקט מחזור בטכנולוגיה רוסית, ומשמש כיום כיועץ למיגונים מיוחדים לשוק הצבאי והאזרחי. נחשב בין המומחים הגדולים בעולם בתחומו.

פרויקט טנק המרכבה - היסטוריה 

במרכזה של אמנות המלחמה ביבשה ניצב תמיד הטנק, והוא נחשב לנשק ההכרעה העיקרי במלחמה המודרנית. מאז קום המדינה, אף מדינה בעולם לא הסכימה למכור לישראל טנקים חדישים. ישראל הסתפקה ברכישת טנקים מיושנים שייצרו במלחמת העולם השנייה. במשך שנים שיפץ צה"ל את הטנקים המיושנים, אך מדינות ערב זכו לקבל טנקים חדישים שסופקו להם על ידי רוסיה.

בשנת 1969 החליטה ישראל לבדוק אפשרות של ייצור טנק בעקבות הפסקת שיתוף פעולה עם בריטניה בייצור טנק חדיש לאחר חרם ערבי שהוטל על הפרויקט.

האלוף ישראל טל (טליק) מונה ע"י המטכ"ל לעמוד כראש צוות בדיקה, והמסקנות שלו היו שישראל חייבת לייצר טנק בכדי לספק לצה"ל את היכולות לשמור על ביטחון המדינה. למרות התנגדותו של שר הביטחון דאז משה דיין לפרויקט, הייתה הסכמה של הרמטכ"ל חיים בר לב והדרג המדיני בראשות שר האוצר פנחס ספיר לקבל את מסקנות הוועדה בראשות האלוף טל, שקבע שלחיל החימוש יש את הטכנולוגיה והיכולות לפיתוח הטנק תוך שימוש בתעשיות קיימות במדינה, ללא צורך לבנות תשתיות תעשייתיות חדשות. (האלוף ישראל טל (טליק

הפור נפל ופרויקט המרכבה יצא לדרך בשנת 1970 והתוצאות ידועות. כיום מצויד צה"ל בטנק מרכבה סימן 4, שנחשב לטנק הטוב ביותר בעולם.

בניגוד לטנקי מערכה אחרים, בחיל החימוש שמו דגש על הנדסת אנוש ברמה הגבוהה ביותר, שהופכת את טנק המרכבה לטנק שמספק הגנה לאנשי הצוות שלו וזאת תוך יישום כל הניסיון שצברו בצה"ל במלחמות ישראל.


 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה