יבנה נט

גלית הקטנה ( ככה קראתי לה) הייתה נורא מודאגת, ואפשר לומר גם מבוישת.

מה מביא אותך אלי? שאלתי אותה ברוך. היא הסתכלה על הרצפה כל הזמן, כאילו שעשתה מעשה נורא. "אני חושבת, כלומר, אני חושדת, שבעלי הומו". "אוקיי. ומה גורם לך לחשוב את זה"?

יש לו חבר טוב כבר כמה חודשים, והוא לא בן אדם של חברים טובים או חברים בכלל. בהתחלה הוא היה מתאמן אתו בסקווש פעם בשבוע ואז זה הפך לפעמיים בשבוע בשילוב עם בירה ולאט לאט הוא מבלה אתו יותר מאשר איתי.

"והחבר הזה, איך לומר, צעיר מאוד ונאה מאוד ואני מרגישה שאני נעלמת לו לאט לאט. כלומר, גם כשהוא מסתכל עלי הוא לא כל כך רואה. אנחנו  שוכבים וזה מכאני ומתנשקים פעם פעמיים ביום אבל משהו קורה לו ואני מפחדת לשאול. אתה יכול לבדוק לי את זה? אתה יכול כבר להגיד לי מה קורה?"

היא כמוני, גלית הקטנה, היא צריכה תשובות והיא לא ממתינה. "עשית ניסיון לדבר אתו?" שאלתי. "אני מעדיפה שלא", היא סיננה. "אני חושבת על זה כבר כמה ימים ושמעתי עלייך כבר לא מעט המלצות. אני צריכה מישהו טוב שיפתור לי את הבעיה מהר, אתה יכול?"  "בוודאי שכן". היא נתנה לי את כל הפרטים שיוכלו לעזור לי במעקב ויצאתי לדרך.

עקבתי אחרי עודד בעלה יומיים מלאים וכבר התחלתי לחשוב שאולי גלית הקטנה טועה, אך ביום השלישי למעקב התברר לי שאני זה שטעיתי. הוא נכנס לאוטו בשעת לילה מאוחרת ונסע לכיוון המרכז, אני אחריו מנסה לא להיתקע ברמזור שיוריד אותי ממנו. הוא מחנה ואני מחנה אחריו ואז הוא מגיע למועדון. זה נראה שכולם שם גברים אבל אני לא ממהר לקפוץ למסקנות, נכנס אתו פנימה ואז רואה לפני מסיבה מטורפת, כזו שלא ראיתי הרבה שנים ועודד אחד שברגע כבר לא נראה הבחור המופנם שגלית סיפרה עליו, הוא נראה פורח. הוא מתנשק עם אחד הבחורים וממשיך לשולחן בר מלא במשקאות, הוא אמנם לא שותה אבל הוא בהחלט בסצנה. לא הייתי צריך יותר מזה כי אני מאמין שגם גלית לא צריכה, אבל החלטתי להישאר עוד שעה לראות איך דברים מתפתחים. התחילו איתי כמה בחורים תוך כדי אבל העיניים שלי כל הזמן היו עליו והראש שלי כל הזמן היה בגלית.

סימסתי לה כמו שהיא ביקשה וכתבתי לה בהודעה שהוא במועדון ושהיא צדקה, אני לא רואה בחור ספציפי אבל בהחלט יש סיפור עם בחור. מיד קיבלתי הודעה חזרה "תודה, ירדה לי אבן מהלב". שאלתי אותה אם היא בסדר ואם היא רוצה שאגיע והיא אמרה שלא. יום למחרת החלטתי לנסוע אליה הביתה כדי להביא לה את התמונות והדו"ח וגם כדי לראות לשלומה. היא לא הייתה שם, האוטו לא היה שם והאופניים של הילדים לא היו בחוץ. "איפה את?" שאלתי אותה בהודעה. "עזבתי את הבית", היא ענתה.

בום. מכה בלב. האמת כואבת ואכזרית אבל לפעמים היא חייבת להיאמר.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו