הקשר הקובני

מה הייתם עושים, אם כיכר הלחם הבסיסית היתה יבשה וקשה, מהסוג שאי אפשר ממש להנות ממנה רק בשעה לאחר שרכשתם אותה? הייתם בוודאי הולכים וקונים את כיכר הלחם הטובה ביותר שאפשר למצוא. אבל מה אם מחירה של אותה כיכר לחם שוות ערך לחמישית מהשכר הממוצע במשק, קרי 1,760 שקלים? מה אז הייתם עושים?

זו המציאות בה חיים רבים מהמשפחה. סבא שלי, אשתו, דודים ודודות, בני דודים, בני דודות, הילדים שלהם. זה לא מתרחש כאן, בישראל, אלא אי שם בקובה, בעיר שאף תייר אינו מגיע אליה, אך העול הכבד של המשטר הדיקטטורי והאמברגו האמריקאי מורגשים בה היטב. מה הייתם עושים אם המשפחה שלכם היתה גרה במצב כזה? האם הייתם פועלים כמוני?

משחק של מילים

אני רוצה לספר לכם את הסיפור של המשפחה של אמא שלי, מירי בן-פורת, תושבת יבנה, שנולדה בקובה לפני 58 שנה. אני רוצה לספר מה קרה למשפחה שלה לפני שהיא נולדה ובעיקר מה קרה לאחר מכן, מה קורה היום. אני רוצה אבל כמעט לא יכול. קובה, כידוע, היא מדינה דיקטטורית, מקום בו לאזרחים אין כמעט גישה לאינטרנט, למעטים שם יש מחשב או טלפון סלולרי. עד לאחרונה היה כמעט בלתי אפשרי לצאת ממנה.

זו מדינה בה אנשים מפחדים לדבר. כל התנגדות לשלטון עלולה לעלות לאדם ולמשפחתו במחיר כבד מאוד. המדינה שולטת בכל: רוצה לפתוח עסק? המדינה צריכה לאשר. אתה מתנגד לקסטרו/המפלגה הקומוניסטית/המהפכה/המדינה? תאבד הכל. את העבודה שלך, את הבית שלך. לא רק אתה תאבד את זה; כל המשפחה שלך תשאר בחוסר כל.

אז איך מספרים סיפור שקרע את לבי, בתקווה שיפתח את לבכם, מבלי לספר יותר מדי פרטים? מבלי לחשוף יתר על המידה את זהותו של סבא שלי, מהחשש (גם אם הוא נשמע בדיוני) שהכתבה הזו תגיע לידיים ממשלתיות-קובניות, שיחליטו להתנכל למי שבקרוב חוגג את יום ההולדת ה-83 שלו? הכתבה הזו, אם כך, היא משחק של מילים.

אחרי 30 שנה

לפני 58 שנה נולדה אמי, אז תחת השם מרילין. השנים הראשונות לחייה התנהלו בצילן של שתי מהפכות גורליות. האחת הייתה משפחתית-ביתית. סבא וסבתא שלי התגרשו כאשר הייתה בת שלוש. השנייה הייתה לאומית-ציבורית. סבא שלי לקח חלק פעיל במהפכה שהנהיגו קסטרו וצ'ה גווארה בקובה, בה שלט באותם הימים הדיקטטור בטיסטה, והיה למעשה חלק מקבוצת האנשים אשר יחד עם שני המנהיגים המפורסמים הביאו להפלת השלטון.

בעוד סבא שלי שקוע עד הצוואר במהפכה הטרייה, אמי וסבתי עזבו בחשאי את קובה. אמי הייתה בת ארבע ובתירוץ של נסיעה לביקור קרובי משפחה בפריז, הם עזבו היישר לישראל. השנה היתה 1959 וקסטרו החל לבסס את שלטונו.

שנתיים לאחר מכן, בטיסה האחרונה של אל-על מהוואנה לישראל, עלו ארצה גם סבא-רבה וסבתא-רבה שלי. מסיבות שלעולם לא אדע לחלוטין מהן או אבין אותן, הם סירבו לספר לסבא שלי לאן נעלמו אשתו לשעבר ובתו הקטנה. הם שמרו על סודיות ומרחק, וכאשר עלו ארצה דאגו לאורך שנים רבות שלא יהיה כל קשר בין אמא שלי לאבא שלה. רק אחרי 30 שנה, בשנת 1989, נוצר  קשר מחדש בין אמי לקובה, למשפחתה, לאביה.

בין תקווה לייאוש

בשנת 1995 נסעה אמי בפעם הראשונה לקובה, לנסיעה מרגשת במיוחד שסימנה איחוד משפחתי אחרי שנים רבות של טלטלה בין תקווה לייאוש. שם היא גילתה מחדש משפחה גדולה ורחבה, שכללה בצד אשתו החדשה של סבי והילדים המשותפים שלהם, גם בנות דודות, דודים ודודות, משפחה חמה ואוהבת במיוחד.

את כל זה שמעתי מסיפורים, בעיקר. סבא שלי ביקר בדרך לא דרך בישראל לפני כ-18 שנה, והמשפחה שלי ביקרה מספר פעמים בקובה, אבל אני לא התקרבתי במיוחד לסיפור המשפחתי יוצא הדופן.

באפריל 2011 נסעתי בפעם הראשונה לקובה. זו הייתה נסיעת שורשים ייחודית, שלי ושל אמא שלי, למדינה אקזוטית שראיתי רק בסרטי וידאו ושמעתי עליה לא מעט סיפורים. נסענו לעיירה בה מתגורר סבא שלי, ובמשך שבועיים התגוררנו בבית בן שתי הקומות בו גרים בקומת הקרקע סבא שלי ואשתו, ובקומה העליונה דוד שלי, אשתו והבת שלהם.

הייחודיות של הנסיעה לא הייתה רק בגלל המדינה או הסיפור המשפחתי. היא הייתה ייחודית בגלל השילוב הבלתי אפשרי של חוויות רגשיות קיצוניות שעברתי.

מצד אחד הכרתי את המשפחה של אמא שלי, את המשפחה שלי. אנשים שמעולם לא ראיתי אותם קיבלו את פניי באהבה נטולת ציפיות. הם שמחו לראות אותי כאילו לא נפגשנו זמן רב, למרות שבפועל לא נפגשנו מעולם. הם פתחו לי את הלב, פשוטו כמשמעו, באופן שכלל לא ציפיתי לו. זו אמורה הייתה להיות נסיעה בעיקר עבור אמא שלי, שלא ביקרה בקובה מספר שנים לפני כן; עם אבא שעבר כבר את תוחלת החיים הממוצעת, זו עשויה הייתה להיות הנסיעה האחרונה עבורה. לרגע אחד לא ציפיתי עד כמה הנסיעה הזו תהיה בשבילי; עד כמה הם ייכנסו ללב שלי, למחשבות שלי.

מצד שני, התוודעתי באופן ישיר לתנאים הקשים בהם הם חיים. המשפחה שלי במצב סביר יחסית, אם אפשר להגדיר את העובדה שסבא שלי עובד בגיל 83 כמצב סביר. אך זו האמת: העובדה שהוא עובד מכניסה יותר כסף הביתה, ואופי העבודה שלו מאפשר לו ליצור קשרים שעוזרים גם הם בעת הצורך. בזכות זה בבית של סבא שלי יש חיבור לחשמל ויש גז לבישול, לדוגמא; בבתים רבים אין את אחד מהם או אף את שניהם.

קובה היא מדינה קומוניסטית אך התפרקות הגוש הסובייטי הרעה רבות את המצב. בעבר סיפקה הממשלה בלון גז גדול לכל משפחה אחת לשלושה חודשים. נכון לאפריל 2011, כל משפחה קיבלה בלון גז קטן אחת לשנה.

אפילו מלח אין

אז מה עושים? מקמבנים, מעגלים פינות, מפעילים קשרים, מגייסים כספים בדרכים שונות. בקובה יש מכת גניבות של ממש ואין זה פלא, אם בחנויות חסרים מצרכים בסיסיים כמו מלח שולחן, שרוכים לנעליים או צלחות וסכו"ם. אבל גם אם יש, ובחנויות יש היום יותר מבחר מבעבר, אי אפשר לקנות אותו. במדינה בה השכר הממוצע במשק עומד על 50 שקלים אבל טלוויזיה LCD של סוני,32 אינץ', עולה 3,500 שקלים, אף אחד כמעט לא יכול להרשות זאת לעצמו. זו קובה: טלוויזיה של סוני יש בחנויות, אבל מסננת קטנה לסינון החלב אין. וכאשר כיכר לחם איכותית עולה עשרה שקלים במטבע המקומי, רק מעטים יכולים להרשות אותה לעצמם.

ההכרות הישירה עם המצב, השיחות הרבות ששמעתי על המצב הקשה במדינה, שברו את לבי. חוסר אונים משווע שמצאתי לו פתרון חלקי בלבד.

לאורך השנים אמא שלי שולחת לסבא שלי חבילות עם מוצרים. אחרי שחזרנו ארצה הצטרפתי גם אני למנהג. זו קובה: מותר לשלוח חבילות לתושבים באי הקאריבי, אך במשקל של עד שני ק"ג.

בשיחות הרבות שניהלנו בקובה על המצב הכלכלי הקשה, הגיתי רעיון כיצד להצניע כסף בתוך החבילות, כך שלא יתגלה בביקורות הקובניות ויגיע לידיים של המשפחה שלי. הרעיון הצליח, ובשנתיים שחלפו הם מקבלים חבילות עם מוצרים וכסף.

הכסף קונה דברים ומשפר את המצב, אך ישנם מוצרים רבים שאנו שולחים פשוט כי אי אפשר לקנות אותם. פעם אחת שלחתי שני ק"ג של מלח, אותו מלח בישול שלא היה בנמצא בקובה. אחרי כמה שבועות אמא שלי דיברה עם סבא שלי והוא אישר שהמלח הגיע. "רק שאין לנו מים זורמים כבר עשרה ימים אז אין איך לבשל עם המלח", הוא הסביר לה.

מבצע קובה

בקרוב אנו נוסעים שוב. ב-15 במרץ, ליתר דיוק, אנו עולים על המטוס למדריד ומשם להוואנה. מסע של 30 שעות מדלת אל דלת אותו נעשה כל אחד מאיתנו עם שתי מזוודות.

זו נקודה חשובה במיוחד: בנסיעה הקודמת יכולנו לבוא כל אחד עם מזוודה אחת; הפעם מותר לנו שתיים.40 ק"גשל ציוד לכל אחד מאיתנו, לא כולל את תיק העלייה למטוס. אם מפחיתים כמה ק"ג של בגדים וכלי רחצה (לא הרבה), זו מדינה חמה והבגדים קלים, זה מאפשר לנו להביא בבת אחת הרבה דברים שהם צריכים.

איך מגייסים כל כך הרבה דברים? אנו לא עשירים בעצמנו והיכולת שלנו לרכוש עבורם דברים מוגבלת. עצם הנסיעה לקובה יקרה מאוד, ובצד הכסף שאנו מביאים כדי לקנות להם בעזרתו דברים, כדי להשאיר להם חלק ממנו במזומן, אין לנו אפשרות כלכלית לרכוש כל כך הרבה דברים.

לפני מספר שבועות החלטתי לעשות מעשה. פניתי לחברות מסחריות שאני עובד איתן מתוקף עבודתי העיתונאית וביקשתי עזרה: תרומות של עודפים או מוצרים שניתן לקנות במחיר מוזל.

אנו צריכים הרבה דברים: תרופות, ג'ל גילוח וסכיני גילוח, דאודורנטים, סבונים מוצקים, משחות ומברשות שיניים, נעלי נשים וגברים, בגדים למבוגרים וגם לילדה בת שנתיים וקצת, הבת של בת דודה שלי. גם צעצועים לילדה יכולים לעזור. הרבה דברים שאנו לא יכולים לרכוש בעצמנו, בוודאי לא בכמות כה גדולה.

ההענות ריגשה אותי במיוחד. כמה וכמה חברות מסחריות נענו לבקשה ותרמו סבונים, שמפו, תרופות, בגדים ועוד. אנשים פרטיים שמעו על המבצע והתגייסו גם הם. חלק חברים טובים, אחרים אנשים שאני עובד איתם.

היו שרצו לתת לנו כסף או לקנות מכיסם מוצרים, אבל סירבנו. המצב אינו קשה עד כדי כך, אנו נביא איתנו כסף לתת להם; אבל יש מוצרים רבים שאנו לא יכולים לקנות, ותרומות יכולות מאוד לעזור לנו לעזור להם.

ההענות ריגשה אותי במיוחד, בעיקר בגלל שבהתחלה לא ידעתי אם בכלל לפנות לבקש עזרה, אם זה בסדר לעשות זאת. "מקסימום יגידו לי לא", אמרתי לעצמי, ושלחתי את מייל הבקשה. המציאות הפתיעה אותי; טוב הלב של אנשים הפתיע אותי.

סבא שלי עוד לא יודע על מבצע ההתרמה שאני עושה, למרות שחלק מהמוצרים כבר נשלחו לשם בחבילה האחרונה ששלחתי בדואר. אני תוהה אם הוא יתרגש כמוני; בשיחות האחרונות הוא כל הזמן אומר 'אל תביאו כלום, פשוט תבואו', אבל אני יודע עד כמה הדברים מקלים על החיים שלהם. הרבה יותר מכפי שאי פעם יכולתי לדמיין.

* אם אתם רוצים לעזור, אנא פנו לשחר בטלפון: 054-4226546. תודה.