את דויה גוב ארי, אשת ראש העירייה צבי גוב ארי, אני פוגשת בקליניקה שלה בשכונת נווה אילן. בחצר של אחת הוילות, דרך מדרגות צרות, אני נכנסת לחממה מסודרת שמחולקת למספר חדרים קטנים.

אנו נכנסות לחדר הראשון משמאל, בתוכו כורסאות מאובזרות בכריות צבעוניות, בובות וכיסאות קטנים המיועדים לילדים, תמונות ותעודות תלויות על הקירות. מעבר להיותה "אשתו של", דויה היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה ועובדת כפסיכולוגית חינוכית לילדים מגיל חמש ועד לבוגרים בני 30.עובדת עם ילדים ומתבגרים. בקליניקה

בימים אלה היא עובדת בעיקר עם בני נוער. "יותר מאתגר לעבוד עם מתבגרים", היא מסבירה. "זו עבודה יותר מורכבת וקשה, זה גיל נורא בעייתי, אבל אני מאוד נהנית ללוות אותם ולעזור להם למצוא את הדרך בערפל ההתבגרות", היא מוסיפה בחיוך.

דויה משדרת כלפי חוץ דמות מאוד נעימה ונינוחה, שקטה, חייכנית ומכבדת. מאחורי החזות הזאת ניצבת אישה בשנות השישים לחייה, קצינה (רב סרן) לשעבר בקבע. "הייתי עתודאית, עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה קוגניטיבית, עברתי קורס קצינות בהצטיינות ושירתי באגף פסיכולוגיה שעוסק במחקר על תופעות ותפקוד החיילים. עשיתי תואר שני וילדתי את שלושת ילדיי במהלך השירות". 

לא מתערבת, מעורבת

דויה וצביקה הכירו במהלך שירותם הצבאי, ממש במקרה. "הגעתי כדי לראות מה עושים בתהליך המיון לקורס קצינות של חיל האוויר, לגלות מה שונה שם ומה זאת הוועדה ה'מסתורית'. צביקה היה יושב ראש הוועדה המקדימה שמראיינת את המועמדות לקורס", היא נזכרת במפגש שבתחילה היה מקצועי בלבד. "אחר כך הוא חיזר אחריי והסביר שכדאי לי לעבור לחיל האוויר והזמין אותי לסיור אצל משפחות שכולות, שאראה את הפעילות שלהם ואכנס לשם. מאוד התרשמתי מצביקה, מאיך שהוא ניחם את המשפחות, הוא היה אנושי וחם. זה הרשים אותי".דויה לצד מנהל בית חולים קפלן. עשייה התנדבותית

אחרי שנתיים של חברות, צביקה ודויה נישאו והביאו לעולם שלושה בנים. בהמשך עברו להתגורר ביבנה ועזבו יחד את המסגרת הצבאית.

ביומיום, מה יותר בולט אצלך: דויה הפסיכולוגית או דויה "אשתו של"?

"אני אוהבת להיות דויה האדם. אני לא מנצלת לרעה את הסטטוס ולא שמה אותו בפרונט. בלימודים, בעבודה, כל זה בזכות עצמי. הכל רכשתי בזכות השם שלי ולא בזכות היותי אשת ראש העיר. המקום היחיד שאני מופיעה כאשת ראש העיר זה באירועים שאני נלוות לצביקה.

"אני בתחושה עמוקה שאנשים מכבדים ומחבבים אותי, אולי אפילו אוהבים אותי בזכות מי שאני ולא בזכות המעמד שלי".

הסטטוס מחייב?

"כן, סטטוס אשת ראש העיר מחייב אותי להיות יותר ממלכתית, לכבד את כל מי שאני באה איתו במגע ולעשות עבודות בהתנדבות או פרויקטים תרומה לקהילה. יש לי קו שאני לא מתערבת בעבודה שלו אבל מאוד מעורבת, כמעט אין אירוע שאני לא מתלווה אליו".דויה וצביקה בטיול בדרום

עד כמה את מעורבת בעשייה הציבורית?

"במשך עשר שנים של התנדבות בסדנה לאמנות בעיר, יחד עם פורום ידידי הסדנה, הרחבנו את הפעילות והקמנו את הפרויקט שכולל אירועים תרבותיים בסדנה, כמו ערבים עם מרצה אורח, תערוכות, יריד אמנים כל שנה ועוד. בכסף שנאסף חילקנו מלגות לילדים ולימודי אמנות חינם בעיר".

את מרגישה שהעבודה של צביקה באה על חשבון המשפחה?

"במידה מסוימת, כן. התפקיד של צביקה דורש שעות עבודה ארוכות, עומס רב ומעורבות רגשית. זה נראה לי כל כך טבעי כי זה צביקה. מאז שהכרתי אותו הוא לא השתנה, רק החליף עבודות. הוא תמיד היה בפסגה ופשוט דילג מפסגה אחת לשנייה. במהלך השנים צביקה מנסה לשמור על פרופורציות נכונות מבחינת הזמן וההשקעה בין הבית לעבודה. הבית והמשפחה הם מקור הכוח האמיתי שלו, כל השאר כמוץ ברוח".

כמה הוא משתף אותך בלבטים שלו?

"במידה שמתאימה לו. צביקה לא אדם שפורס הכל, יש דברים שהוא משתף ויש שהוא שומר לעצמו. מה שכן, הוא יודע להקשיב ולשמוע דעה. אני כבר יודעת איפה כן להתערב ואיפה לא".

את מתגעגעת לפרטיות שלך?

"ההפך, זו עיר קטנה שעושה נעים וטוב. התושבים נחמדים ומתורבתים, לא חודרים יותר מדי לפרטיות. זה לא שאני מרגישה שאני חיה בבית מזכוכית".ביקור בשפייר שבגרמניה העיר התאומה של יבנה

במהלך הקדנציות של צביקה, היו רגעים שרצית שיפרוש?

"לא, העבודה גורמת לו לסיפוק והנאה, מאפשרת לו להביא לידי ביטוי ומימוש את כישורי הניהול וההנהגה שלו, למה שאקח לו את זה?".

עד כמה עבודתו באה לידי ביטוי בבית?

"בסוף השבוע הוא מסור לבית ולמשפחה, אנחנו עושים הרבה דברים ביחד. בעבר היינו מטיילים עם הילדים, הוא היה דואג להגיע בסוף היום כדי לקלח את הילדים, תמיד היה מעורב בבית הספר, תמך בתקופת הצבא, התווה דרך ונתן עצות מהניסיון שלו. הבנים הם הגאווה שלו".

סרטים בסינמטק

בכל הנוגע ללקיחת החלטות בבית ובגידול הילדים, דויה מדגישה כי הכל נע בשיתוף פעולה בינה לבין צביקה. כהורים הם לא לוחצים ונותנים יד חופשית לילדים, שכבר בשנות השלושים לחייהם. "אני חושבת שכדאי שייהנו מהחיים כל עוד הם יכולים. אני רוצה לראות אותם עם מקצוע ודרך, שיעשו בחירות נכונות מתוך מקום של בגרות ולא רגש של רגע. אני סומכת עליהם בעניין הזה".

מה את וצביקה אוהבים לראות בטלוויזיה?

"אנחנו מקפידים כל ערב לראות חדשות ביחד. זה רגע של מנוחה, כוס תה חם, חיבוק חם, נחת ושקט. ככל שיהיו יותר רגעים כאלה, כך נאריך ימים. אנחנו גם אוהבים לצפות בסרטי טבע בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק".

מתי בפעם האחרונה יצאתם לסרט או להצגה?

"אנחנו משתדלים כל חודש ללכת לסרט בסינמטק. חיי התרבות שלנו בדרך כלל מאוד מגוונים, אנו מנויים להצגות בהיכל התרבות בעיר".

מהם התחביבים שלכם?

"שנינו אוהבים מוסיקה ולשיר. בעבר הייתי במקהלה, ניגנתי על גיטרה והיום אני שרה כשאני לבד בנהיגה. אין לי זמן לשירה, וגם זה ויתור. אבל אולי עוד אגיע לשם, לא ויתרתי לגמרי. אני גם אוהבת אמנות, לאסוף אמרות כנף מהתנ"ך ומפילוסופים, ומאוד אוהבת לצאת לטיולים ברגל.דויה בסדנה לאומנות. הביבי שלה

"לצביקה יש תחביב לגדל תוכים. יש לנו שני כלובים גדולים עם חמישים-שישים תוכים. הוא זה שדואג להם, קוצץ להם ירקות לסלט ונותן להם יחס כאילו היו ילדיו או נכדיו".

איך צביקה כבעל?

"מאוד מסור, דואג לבית שכלום לא יחסר, מעורב בצורכי הילדים ומתעניין בכל מה שקורה. הוא אדם חם, מעניק ואוהב. מגוון בחיי הנישואים ואנחנו יוצאים פעם בשנה לחו"ל".

מה הציבור לא יודע עליכם?

"אנחנו נהנים לראות יחד את השקיעה בים ולקוות שמחכה לנו עתיד יפה יותר. החלום שלי הוא לצאת עם צביקה לטיול תרמילאים בחו"ל, שאני אדע מתי הוא מתחיל ולא מתי הוא נגמר". 

מה מרגש אותך?

"כל דבר יפה, תינוק עם חיוך, שירה, פרח, ריח האדמה אחרי הגשם וברכה ממישהו שאני חשובה לו", היא אומרת בחיוך רחב ומוציאה מתוך התיק דף צבעוני ומצויר שקיבלה מאחד הילדים המטופלים אצלה.

לקטוף את הפירות

בני הזוג גוב ארי מתגוררים בעיר כבר למעלה מ-30 שנים. "לא באנו לעיר מוכנה, הרבה בזכות צביקה העיר הפכה לעיר של ממש עם אוכלוסייה רבה יותר ומגוונת, שתי תחנות רכבת, בתי קפה ובתים רבי קומות עם מעליות. עיר יפה להיות בה", היא מסבירה.

מה שכן, בין כל הפרויקטים הנרחבים בעיר, מה שהכי מרגש אותה אלה הם פרויקטים עם נוער. "ריגש אותי לראות את מגמת המחול שהתפתחה בתיכון גינסבורג האלון, בית המוסיקה בעיר בו ילדים שרים ומנגנים בהתלהבות יתרה ובהרמוניה, ויותר מכל לגלות בני נוער שמפתחים רובוטים ואמצעים לעיוורים".

יום האישה הבינלאומי שמצוין היום (שישי) ללא ספק נוגע לדויה גוב ארי, שהוכיחה שהיא לפני הכל אישה בזכות עצמה, אשת קריירה ובמקביל אשת משפחה. "תמיד עבדתי בחצי משרה. התעמקתי בנושא המקצועי, אבל עשיתי ויתורים על תפקידי ניהול וקריירת סולו. אני שלמה עם אורח החיים שלי", היא אומרת ומוסיפה כי "זה חלק מהתבגרות, דרך של הבנה שהתגבשה עם השנים, שכדי להצליח צריך לוותר, להתפכח, להתגמש וליצור סדרי עדיפויות".

כאשת צבא, חשת פעם ביחס מזלזל מעצם היותך אישה?

"לא. בצבא כקצינה זכיתי להרבה הערכה. ביחידה לפסיכולוגיה צבאית זכיתי ליחס חיובי ולכבוד. לא הזמנתי את זה".

אפליה כלפי נשים עדיין קיימת לדעתך?

 "כן, בחלק מהמקרים. יש התקדמות גדולה ואני שמחה על התהליך שהחברה עוברת. ממצב של דיכוי האישה לפתיחת דלת קטנה".

את מאמינה שיש תקווה לשינוי?

"קודם כל צריך לשתף את בן הזוג בכל תהליך גידול הילדים ועבודות הבית, ליצור שוויוניות. לתת משכורות גבוהות לנשים ועמדות יותר בכירות. אנחנו בכיוון, יש כבר הכרה שהכוח של הנשים הוא תרומה חשובה לחברה".

לדויה אין מודל לחיקוי, היא מעידה על עצמה כאישה שבנתה את האישיות שלה בעצמה. "אני לא יודעת מה אני רוצה להיות, אני יודעת מה אני לא רוצה להיות. לא רציתי להיות אישה שיושבת בבית ומחכה, אישה חסרת דעה וידע".

ובכל זאת, הושפעת ממשהו?

"החינוך והערכים שקיבלתי מהבית השפיעו עליי, כך שהאישה היא חלק מרכזי וחשוב בבית. שהאישה היא דמות מחנכת עם יושר, נאמנות, הליכה לדרך משותפת וחיי נישואים בהם אני אישה של איש אחד".

יש מסר שהיית רוצה להעביר לנשות יבנה?

"אני מציעה לנשים לשמר לעצמן ולשנן ברגעים המתאימים את האמרה של ארתור פופנהאור שאומרת ש'האושר היחסי נובע משלושה מקורות: מה שהאדם הינו, מה שיש לו ומה שהוא מייצג בעיני אחרים. תתמקד בראשון ואל תסתמוך על השני והשלישי'", ומוסיפה: "תהיי את, נאמנה לעצמך, ללא מסכות ובלי רושם חיצוני ושטחי ובכך תצליחי".

מה היעד הבא החשוב ביותר עבורך?

"לקטוף את הפירות מכל 35 שנות הנישואים שחרשנו, עמלנו ועבדנו קשה".