"הריח של הגופות לא עוזב אותי"

כולם ביבנה מכירים את חן ג'רפי, התימני שהחיוך לא יורד לו מהפנים, שמגיע כל יום לארוע אחר וחוגג בחפלות עד אור הבוקר כשהוא מוקף חברים. מי שראה אותו השבוע מיד שם לב שמשהו עבר עליו. ג'רפי נראה היה כבוי מתמיד וראשו טרוד במחשבות. ביום ראשון השבוע חזר ליבנה, לאחר 7 ימים רצופים של חיפושים אחר הנעדרים שנקברו בקריסת החניון ברמת החייל בת"א. 7 ימים בהם בקושי ישן, בקושי אכל ויחד עם חבריו ליחידת החילוץ של פיקוד העורף עבדו מסביב לשעון עד שסיימו את מלאכת איתור כל הנעדרים וחילצו למרבה הצער את גופותיהם. ביום רביעי האחרון פתח את לבו וסיפר ל"יבניתון" את אשר עבר עליו בשבוע האחרון.

"ביום שני בשעה 11:30 קיבלתי טלפון להגיע דחוף ליחידה עקב קריסת החניון ברמת החייל", משחזר ג'רפי. "נסעתי לשם בלי שידעתי את גודל האסון. העמסנו את כל הציוד וכשהגענו לאתר חשכו עיניי. בור של 4-5 קומות נפער באדמה ותחתיו הכל נקבר. כשיש רעידת אדמה ובניין קורס אז ניגשים מהצד, מזיזים הריסות-כאן אנו בעצם עומדים מעל הגופות בלי לדעת איפה הן ובלי דרכי גישה".

אז איך למעשה התגברתם על הקושי הזה?

"נעזרנו בקבלנים ומנהלי העבודה במקום, שמיקמו לנו את העובדים בחניון לפי המקום בו הם עבדו לפני הקריסה והשתמשנו בכלבים שעזרו לנו לזהות את מיקום הגופות על פי הריח".

היה חשש לבטחונכם במקום?

"בהתחלה עוד נפלו חלקים מהמבנה ופחדנו שלא יקרוס עוד. עבדנו תחת לחץ וביומיים האחרונים המהנדס לא נתן לנו אשרה להשתמש במדרגות ונאלצנו לרדת ולעלות בכלובים מיוחדים, שגם זה מפחיד לכשעצמו".

מה היה הכי קשה בכל זה?

"כל פעם שיצאנו והחלפנו משמרות נתקלנו בבני המשפחה של הנעדרים שהגיעו לאתר וממש התחננו שנעזור להם למצוא את יקיריהם. זה היה ממש מתסכל חוסר האונים הזה".

אחרי כל כך הרבה שנים, זה עדיין קשה?

"את הטראומה הראשונית עברתי בטורקיה לפני 17 שנים, היום אני כבר יודע לאן אני הולך ומה מצפה לי. הדבר היחיד איתו אני לא מצליח להתמודד זה ריח הצחנה של הגופות, שלא עוזב אותי גם ימים ארוכים אחרי שהכל נגמר. שנדע רק בשורות טובות".