דוד שחר

לשון הרע היא אחד מן החטאים שהאדם מתקשה לעמוד בהם. בתורה כתוב שעלינו להימנע מלדבר על אחרים לשון הרע, מפני הדבר מכלה את הנשמה. קל יותר לרפא אדם שנפגע פיזית מאשר אדם שנשמתו נפגעה. דוד המלך אומר בתהילים "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים, לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה", שלמה המלך אומר "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" ואיוב אומר "ומבשרי אחזה אלוה".

אם האדם רוצה תיקון לדרכו, הזמן הטוב ביותר הוא בספירת העומר. יש לבני האדם נטייה להאשים אחרים במצבם, אולם האדם חייב לבדוק בציציותיו באופן יסודי  ורק אחר כך לחפש אצל גורמים זרים. התיקון מתחיל רק כשהאדם מסתכל אל תוך עצמו בפנימיות ובחיצוניות ומבין את הבעיה. כל מערכות גופו של האדם מחוברות למערכת הרוחנית. בחיבור נכון הוא מרגיש שמחה, שלמות, אמונה באלוקים וכיוון חיובי בחייו. כשהאדם לא נמצא בשמחה, הוא מתחיל להרגיש ייסורים, עצב, דיכאון, ותחושות שמשליכות לרעה על מצבו הגופני. האדם הרי לא מסוגל לחיות בעצב ובכאב גדול.

התורה נותנת לנו כיוון בדרך. רבים לא יודעים מהו הכיוון הנכון עבורם ורוצים הכוונה כלשהי – איזה מקצוע לבחור, עם מי להתחתן, איפה לקנות בית וכו'. בפרשה אומרים לנו "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", כלומר, התורה תכוון אותך אם רק תאמין. אם האדם לא מאמין בכלום וסגור בתוך עצמו – ללא אמונה בכלום – הוא לא יהיה מסוגל לעשות את הדברים הנכונים. באמונה אמיתית עם רצון טוב ושכל ישר- הכל יתחבר ויזרום לנו נכון. אם יש סטייה מהכיוון, יש תזכורת מלמעלה לזוז לדרך הנכונה - "אין בטוב למעלה מענג ואין ברע למטה מנגע". צריך להבחין בדברים הקטנים שעושים את ההבדל בין טוב לרע. אלוקים נתן לנו כוח חשוב – לדעת להבדיל בין דברים ולבחור ללכת בדרך הטובה, דרך המוסר והאמונה. הייסורים שיש לאדם בחייו סובבים תמיד באותה נקודה – החיובי והשלילי.

כשאדם אוכל מאכלים כשרים ונקיים, הכל בסדר אצלו מבחינה גופנית, אך במידה והוא אוכל אוכל מקולקל ולא נקי הוא יסבול מכאבי בטן והקאות. כפי שהאדם בוחר מה להכניס לגופו, כך הוא צריך לדעת שיש "מסגרת שומרת" של הקפדה נכונה על התנהגות מוסרית. האדם הראשון חטא עם עץ הדעת, קין חטא כאשר הרג את אחיו הבל, וכמובן שכולם נענשו. כדי שאדם יגיע לשלמות, "תיקון", הוא חייב לדעת מה המשמעות של שכר ועונש. כיום נראה כאילו האדם מבצע עבירה ואין על כך תגובה ישירה משמיים, ולכן קוראים לזה שכר ועונש, העולם נמצא בחושך תמידי ומתמשך.

בכל זאת, בפרשות – התורה מלמדת אותנו על הקשר בין סיבה לתוצאה ובין המעשה לתוצאה. ראשית יצירת האדם – במחשבה. בכל תחום יש מחשבה ורק לאחר מכן מגיעים המעשים. המודעות שלנו לדברים חשובה מאוד, מפני שהיא מולידה את המציאות בסופו של דבר.

בפרשה הראשונה מדובר על תיקון הדברים, בפרשה השנייה, "מצורע", צריך להוציא את הרע ולבטל אותו, או לחילופין – לתקן אותו. "ספירת העומר" היא קומה של 49 תאים שצריך לפתוח אותם. אדם שרוצה תיקון יכול לעבוד קשה על פנימיותו ולהגיע לחג השבועות עם כלים טובים לתיקון אמיתי. פרשת "תזריע מצורע" היא ייחודית ויש בה היבטים רוחניים וערכיים. אולם, הנושאים אינם קלים לדיון ולהעמקה. סיפורי התורה אולי נראים ישנים ועתיקים, כאילו אבד אליהם הכלח, אך הם נותנים לנו ידע רב ומשמשים עבורנו כדברי לימוד ומוסר, מידות טובות, אורך חיים שליו וחיובי. התורה היא המקור הטוב ביותר ללימוד לקחים חינוכיים, ערכיים והסקת מסקנות נכונות בחיי היהודים.

התורה משמשת בסיס איתן ויסוד חזק מאוד של העם היהודי לדורותיו ולכל התקופות, כולל היום. נגע ה"צרעת" היא יד אלוקים עקב חטא ועוונות של האדם עצמו. הצרעת היא עונש חינוכי על כך שהאדם עשה מעשים רעים בימי חייו, לדוגמא מרים הנביאה שדיברה לשון הרע, עוזיהו מלך יהודה שרצה להקטיר על המזבח, נעמן שר צבא אדום, גחזי משרתו של אלישע הנביא ומקרים נוספים שבהם מחלת הצרעת היוותה עבור האדם אור אדום על התנהגותו ומעשיו. אדם מקבל את המחלות כעונש ונגזרים עליו ייסורים רבים ומכאובים בשל החלטה של מעלה.

האדם יכול ללכת לכהן הגדול, דמות רוחנית גבוהה שיכולה להבין את הנסיבות שהובילו למחלה. הכהן יבדוק את האדם ויטהר אותו פיזית ורוחנית, שכן את הצרעת אפשר לרפא גם בכוח התפילה. כיום בית המקדש לא קיים ואין לנו את הכלים לריפוי כמו בתקופות קדומות. עלינו להבין שלעיתים המחלות נובעות מהתנהגותו של האדם, מצבו הנפשי וחוסר אמונתו באלוקים.

הפרשות הללו מסבירות לנו במפורש שיש ריפוי לבני האדם על חטאים. עלינו להיזהר מאוד במעשינו ולהשתדל לנהוג כראוי ולהימנע מחטאים. גם הרופאים הגדולים לא יכלו לרפא עד היום את נפש האדם.

חג הפסח הסתיים ויצאנו בליל הסדר מעבדות לחירות, כאשר קראנו יחד את ההגדה ואכלנו מאכלים נהדרים של פסח. במימונה השלמנו את התהליך בהשקעה גדולה של דברי מתיקה ומופלטות בשמחה רבה עם כל המשפחה והחברים. האביב נראה באופק ויצאנו ל"חופש" המיוחל. האופן בו אנו מתנהלים כאנשים חופשיים בארצם היא רק פנטזיה ולמעשה אנו נמצאים בשעבוד שלא מסתיים, אף על פי הרצון הכן להיות חופשיים.

אנו למעשה כבולים לרמת החיים, מחויבות מתמשכת כלפי ילדנו ועבודתנו. כלפי חוץ הכל נראה נהדר ונפלא, אך כולנו חיים באשליה של חופש בחיינו ולמען האמת אנו בכלל עסוקים בהישרדות. לכולנו יש רצונות, חלומות ואיננו דומים אחד לשני. קיבלנו מדינה יהודית חופשית ואין אחדות פנימית, אין חוזק פנימי אמיתי. עברו 69 שנים והציונות נשכחה מקרב רבים.

הדתיים חיים בחברה סגורה ומסוגרת מפני העולם החילוני. קיצוניים מחפשים כיצד לגרום לנו לחוסר אחדות ולעזור לאויבנו במתן מידע על המדינה וצילום חיילים סוררים שאינם הולכים בתלם. "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון", "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי". הניסיון להפריד בין ארץ ישראל לעם ישראל היא פגיעה באחדות הלאומית. אחרי שנות גלות רבות, כשקמה מדינת ישראל בנס גדול, כולם שכחו את הסבל וחוסר הביטחון שהיה לנו בגלות. ארה"ב והאנגלים לא הסכימו לקלוט את כל היהודים והם נשרפו למוות במחנות ההשמדה. היהודים חשבו שיהיו מוגנים באירופה, אך משפט דרייפוס גרם להרצל להבין שמקומנו רק בארץ ישראל. התנועה הציונית קמה כדי שנדע להגן על עצמנו מפני אנטישמיות, פרעות, עלילות דם, פוגרומים והשמדה.

הרצל חוזה המדינה הגשים את חלומם של כל היהודים בכך שהקמנו מדינה,  אך האם אנו מסוגלים לעמוד במבחן של החופש?

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו