.

אני מעריצה מושבעת של סרטים. הבילוי האולטימטיבי עבורי וההנאה הגדולה שלי היא צפייה בסרטים בבית הקולנוע. בעיניי אין תחליף לחוויית צפייה עוצמתית אל מול מסך רחב-ידיים, לסאונד הקולי המסייע לאפקטים הוויזואליים להיראות במיטבם, והנאצ'וס הטבול בסלסלה החריפה שעושה קלוז'ר לכל האירוע המושלם הזה (סליחה מראש מהפופקורן).

הסרט האחרון שראיתי היה לפני כשלושה שבועות, שמו 'ברלין- סיפור אהבה'. הוא בנוי כקולאז׳ קולנועי, אוסף של סיפורי אהבה קצרים שלא קשורים זה לזה ונפגשים ברחובות ברלין. כל אחד מהסיפורים מביא עמו אהבה מפרספקטיבה אחרת לחלוטין, כל אחד מהם מתאר רגע/חוויה/תהליך נפשי של גיבוריו. המשותף ביניהם הוא האהבה האבסולוטית שכל אחד מהדמויות מביא עמו לסיטואציה.

בחרתי בו מהסיבה הפשוטה - גם ברלין וגם סיפור אהבה באותו משפט? הכי ברור שאהיה שם.

הסרט מתחיל בנופים הרטובים של רחובות ברלין בשעות בוקר מוקדמות, עציצים צבעוניים תלויים במרפסות הדירות, אנשים רוכבים על אופניים כאילו קיבלו פטור מלעבוד לפרנסתם, וגשם דקיק מטפטף ללא הפסקה ומייצר אווירת חורף קודרת שאני מכירה מסיפורים על גרמניה.

באוטומט הרגשתי פרפרים בבטן ונכנסתי למוד רומנטי - יש מצב שזהו המוד שנכנסתי אתו לסרט מלכתחילה, כך שתפאורת תחילת הסרט רק העצימה את תחושותיי.

בסרט מובאים סיפורים קצרים על מפיק סרטים אמריקני המתאהב בבחורה שמציגה מופעי בובות לילדים, בחורה צעירה המקדישה את חייה לטיפול בחיי פליטים ושמה את כל כולה בחמלה מעוררת השתאות לסבלם כפליטים בארץ זרה, אם אנגליה הלומדת להכיר את בתה בביקור בברלין, גבר מבוגר שפוגש בבר צעירה יפהפייה, ובחורה ישראלית בשם שרה שיצאה למסע היכרות עם ברלין ומתאהבת בגבר ממוצא רוסי המתהלך עם כנפי מלאך ומתפקד כרקדן במועדונים חשוכים.

שלשום, כשנשכבתי במיטה בשעת לילה מאוחרת, סצנות מהסרט החלו להדהד במוחי וגרמו לזרימת דם חזקה בגופי. דיבור פנימי החל להישמע מתוכי: "את יכולה לעצום את העיניים שלך מול הדברים שאת לא רוצה לראות, אבל למה את סוגרת את הלב שלך לדברים שאת לא רוצה להרגיש?", "כמה רחוק אני הולכת עם הרגשות שלי? האם אני מאפשרת לעצמי לעוף באהבה ללא תנאים ואישורים? מהי התשוקה הגדולה בחיי? ואיך אני מביאה את עצמי להתמסר לאהבה ללא גבולות?".

עברו כשלושה שבועות מאז שצפיתי בסרט ועדיין עיניי נפקחות לרווחה ונשימתי מקבלת קצב איטי כשזיכרונות מהסרט מתעוררים בי.

הדינמיקה העדינה והרגישה שבין הדמויות מעוררת בבטני תחושת אי-נוחות. דרך תרגול 'מיינדפולנס' אני מקשיבה לעצמי ומגלה שהרגש אותו אני מרגישה הוא השראה המהולה במעט קינאה שאני רוחשת כלפי כל אחת מהדמויות שפגשתי בסרט. הצורה בה הם מאפשרים לליבם להיפתח לאהבות מיוחדות שלא בהכרח ביקשו לעצמם, פותחת את ליבי לאפשרות לאהוב אחרת.

הרגיש לי לעיתים קרובות שהדמויות בסרט רואות רק את עצמן ואת מושא אהבתן, בתוך מציאות כאוטית. עולמן הפנימי מוליך אותן כעיוורים לממש את תשוקתם לאהבה, מתוך רצון למצוא מזור לחייהם, הולכים אתה יד ביד באמונה בלתי מתפשרת וללא צל של ספק - וזה מעורר את קינאתי בהם.

הסרט הינו שיקוף מושלם עבורי. האומץ שאני מבקשת לעצמי להתאהב, לחוש, להרגיש, לקבל את השונה ממני בצבע, מין, דת, גיל וגזע. ברור לי כשמש כי שם נמצאת אהבה נוכחת וטהורה של לבבות המתמזגים האחד עם השני ללא שיפוטיות, ביקורת ותנאים.

טרם ביקרתי בברלין. חוויית הצפייה הצליחה להצית בי את התשוקה לראות את נופיה האורבניים, ליהנות מהצבעוניות הרב-תרבותית שלה ולהכיר את הפתיחות שלה לשונה ולאחר. אני מאמינה כי דרך סיפורי האהבה שהתחברתי אליהם בסרט אכיר אותה כפי שאף אחד מעולם לא הכיר, ואתמכר ליופייה המשכר.