בכניסה לכנסת

חן שקלרסקי בת 22 תושבת יבנה וסטודנטית שנה אחרונה לחינוך ואומנות באוניברסיטה הפתוחה.ובמקביל מאפרת, הגיעה עם תערוכה מדהימה עד לכנסת. בחודש בו צוין היום למלחמה באלימות נגד נשים, היא הביאה משהו חדש, מרענן – וגם מצמרר, כיאה לנושא הכאוב.

"בספטמבר טסתי להתחלה של טיול גדול ובמהלך הטיול שמעתי על הרציחות של הנשים אבל ממש באמת הייתה כתבה אחת על הרציחה הראשונה ועל הרציחה השנייה אפילו לא הייתה כתבה, שמעתי עליה רק בעיתון ביום שישי וגם שם לא היה יחס מיוחד וזה הציק לי, במיוחד שקראתי שמתחילת השנה נרצחו 24 נשים (לצערי המספר כבר גדל מאז) וזה פשוט הציק לי", מסבירה חן על המחשבה שלה להקים את התערוכה. "באותו ערב הייתה את "המלחמה" של אופירה אסייג ויאיר נתניהו ועל כל פיפס שהיה בטוויטר או בפייסבוק בנושא הזה קיבלתי התראות בלי סוף בנייד, אם זה ברשתות החברתיות ואם זה באתרי חדשות כמו מאקו ו-וויינט. אז זה כבר ממש עיצבן אותי, משהו כל כל צהוב וזול מקבל כותרת כל דקה (ואפילו התייחסות של חכים) אבל זה שכל שבועיים נרצחת מישהי והממשלה לא עושה עם זה כלום אף אחד לא כותב?".

"במטוס בדרך ליעד הבא חשבתי על מה אני יכולה לעשות והבנתי שאם הלכתי ללמוד אומנות, זה כלי מבחנתי לבוא ולעביר ביקורת לשתף בתחושות ובתור מאפרת אני יכולה לעשות משהו מוחשי יותר. ככה במטוס בדרך לניו יורק שלפתי מחברת וישר התחלתי לחשוב על סלוגנים ואיפור מתאים לכל סלוגן. דבר ראשון שעשיתי כשהמטוס נחת היה כבר לצלצל לצלמת שאני עובדת איתה ומשם הכל התגלגל. פנינו לעוד צלם לעבוד בסטודיו שלו ושגם הוא יצלם, פנינו לעמותה "לא לאלימות" שיעזרו גם הן לפרסם ובנינו ביחד עם הצלם צוות מקצועי שנרתם לזה בהתנדבות מלאה! הצבנו לעצמנו שהמטרה היא לפרסם כמה שיותר את התמונות לעלות את המודעות".

מה המסר שאת מנסה להעביר?

"המסר שאני מנסה ליצור פה זה שיש בעיה חברתית שאנשים מתעלמים ממנה. כל שבועיים רצח וזה בלי שנשמע על האלימות היום יומית ועל הנשים שבורחות למקלט כל הזמן. לכל תמונה יש את המסר שלה שמדבר על פאן אחר בתופעה הזו".

את יכולה לספר על הרגע שבו החלטת שאת הולכת על הפרויקט הזה?

"אם זו התמונה שקוראת לנשים לאהוב את עצמן, כי לא חסר נשים שהלכו אחרי מישהו שידעו שיעשה להן רע כי הן לא האמינו שמגיע להן משהו יותר טוב. או שלושת הקופים שבמקרה שהיה בנתניה באוקטובר כולם ידעו, כולם שמעו, היה אחד שאפילו העיד שהוא הפריד את המכות אבל אף אחד לא פתח את הפה שלו ואם מישהו היה עושה את זה אולי הרצח לא היה מתרחש. והכרזות של לסחוב על הגוף את הדברים זה בעצם גם להן שיבינו שהן לא צריכות להיות שם ולסבול וגם לסביבה שבואו נהיה יותר ערניים לא בהכרח תבוא מישהי עם פנס בעין אבל כן אפשר לראות סימנים למישהי שחווה התעללות וכמובן בכרזה עם הגבר יש גם גברים שחווים אלימות בואו לא נשכח אותם. והכרזה שהכי התפרסמה ברשתות זו "we can stop it" כי זה המאבק של כולנו. הייתה השבוע הצבעה על חקירות שנפלה בגלל הקואליציה. אנחנו כולנו צריכים לצאת ולמחות לבוא ולקרוא שיטפלו בנושא הזה הרי מחר זו יכולה להיות כל אחת מאיתנו שהתחתנה לא נכון או בת של, או חברה של, ואף אחד לא רוצה להיות במצב של ידע ושתק".

כשהוזמנת לכנסת, התרגשת? מה הרגשת?

"הדיבור על תערוכה בכנסת קרה כבר בפגישה הראשונה עם העמותה שהן רוצות להציג את זה שם ולאחר מכן להריץ את זה בעוד אתרים בארץ (כרגע היא רצה בהרצליה בעירייה ובקניונים). אז זה היה כאילו משהו מאוד פרקטי מאוד טכני לא חשבתי על הדברים פשוט פעלתי הכי טכני ומחושב. עד יום לפני ואותו יום בעצם לא עיכלתי לאן רעיון שלי הגיע. כל התהליך הזה היה סוג של "היי, הרי זה משהו שאני חשבתי עליו ודמיינתי אותו" והצוות עשה עבודה מדהימה על מנת להציג אותו ולהפוך את הדמיון של למציאות. אבל לשבת בוועדה בכנסת ונשים בוכות ומספרות על האבל שקרה להן ואיך המשטרה והעיריות ועובדים סוציאליים הרבה פעמים סובבו להן את הגב וברקע יש את התערוכה זה משהו שהעביר בי צמרמורת, משהו שגרם לי להבין שזה הדבר הנכון ושחייבים להעלות את הנושא לשיח הציבורי עוד ושוב בכל הכוח ושבסופו של דבר קלעתי למה שעשיתי. בסוף הועדה ראיתי כמה אנשים מצטלמים או מצלמים את העבודה שלי ומבחנתי עשיתי את שלי. מישהו מפרסם את זה - מישהו מעלה פה את המודעות. ומעבר כל התגובות שאני מקבלת הם "וואו" ושזה צוות שעשה הכל מהלב, אז מבחנתי לגמרי הצלחתי".

צלם- עופר אידלוביצ'י

מאפרות- חן שקלרסקי אסתי שיטרית

שיער ואיפור בתיה צוקר

מודלסטיות- דניאל זונטנשיין, אופיר כהן, גבריאלה פופל,זהבתי גפני ואיילון

עריכה- שרון טובול