טלי בנדו לאופר

ביום חמישי שעבר התרגשו תושבי יבנה מהקריאה באתר הבית של יבנתון, "יבנה נט", להשתתף בהלווייתה של תושבת יבנה הערירית שחצתה את גיל 100, אסתר קקון.

מאות נענו לפנייה ובית העלמין היה מלא מפה לפה בתושבים שבאו להעניק לה כבוד אחרון.

לקקון ספדה אחייניתה שאהבה אותה כאם שנייה, טובה דניאל, שסיפרה לנו השבוע בכאב על האדם שהייתה.

"יש לי קשר מאוד עמוק עם האישה המדהימה והמיוחדת הזאת, המוהיקני האחרון. זו הייתה אישה בת 104 עם תובנות עמוקות על החיים, היא הייתה פמיניסטית כשעוד לא הייתה מילה עבור זה, היה לי קשר ייחודי איתה. היא הייתה אחות של אבי, הקשר התחזק כשאבי נפטר, התחלתי להגיע לבקר אותה באופן קבוע, רציתי לשמר את אבי דרכה עוד קצת ומהר מאוד זה הפך לקשר בגללה. בימי שישי הגעתי אליה באופן קבוע עם החלה, הדג והעוגה".

על מה הייתן משוחחות?

"היא אף פעם לא אמרה בת כמה היא. כששאלו אותה זאת, היא הייתה שואלת למה שואלים בכלל. לפני כשנתיים להערכתי, היא גילתה לי שהיא בת 102. כל הזמן ניסיתי ללמוד מהי הסגולה שלה לאריכות חיים, ניסיתי לקחת ממנה, אם זה המזון הבריא שאותו אכלה: זעפרן, ככה היא תיבלה את האוכל, היו מביאים לה ממרוקו, כל מי שנסע.

היא הייתה מבשלת לעצמה עד הסוף, עד לפני שבועיים. בכלל, היא תפקדה כראוי, התקלחה בעצמה, עשתה הכל בצורה מדהימה. היא הייתה אישה דתייה וביתה מלא בתמונות צדיקים, היא כל הזמן בירכה את כולם, אף פעם לא קיטרה, אמרה נכון כואבת לי הבטן אבל זו הזקנה, אם אני אתלונן אף אחד לא יבוא אלי. היא לא רצתה לקטר, היה לה שבר בבטן ולא יכלו לנתח אותה מפאת גילה. היא אמרה שכשכואבת לה הבטן כי הצפרדע שחיה לה בבטן משחקת עם ילדיה".

"היה אסור לה מלח והיא התנחמה שזה לא סוכר כי היא אהבה מתוק, היא הסתכלה על החיים באור אחר ואני אומרת שצריך לקחת אותו לחיים שלנו.

כשאנשים היו באים לבקר אצלה היא תמיד הייתה נותנת משהו לילדים, שידעו שכיף לבוא לדודה אסתר.

בחגים תמיד היא הייתה קונה מתנות שהסתכמו במפת שולחן, מגבות או שמיכה חמה. רק אח"כ חשבתי לעצמי שזה נורא חכם, כי כל ההוויה שלך זה סביב זה: שולחן שבת, מתכסים ומתנגבים. זה נקרא השמיכה של דוד אסתר וכמה שלא רצית לקחת, היא הייתה מכריחה, היא הייתה נעלבת! לא ניתן היה להתנגד אליה".

קקון, מספרת אחייניתה, תיעבה אשפוזים בבית החולים ועשתה מה שיכלה כדי להשתחרר לביתה בכל פעם מחדש.

"לפני כחודש היא התאשפזה וכנראה שחטפה חיידק בקיבה. בשבועיים אחרונים היא נפלה בבית ומשם נפלה למשכב.היא הייתה מאוד עצמאית, היא לא הסכימה לקבל עובדת זרה, זה לא הסתדר לה, הא פשוט לא יכלה לסבול את זה. תמיד טיפלו בה אנשים טובים כמו שכנים ומכרים".

בהיעדר ילדים ובני משפחה מדרגה ראשונה השתדלה דניאל לבקר את דודתה כמה שיותר, "ביום רביעי, יום לפני פטירתה, באתי לבקר אותה והבית היה ריק. הבאתי לה במבה שהיא נורא אהבה ואז המטפלת אמרה שהיא מאושפזת. באתי לבי"ח, היא נראתה לא טוב והיא אמרה לי בקושי גדול כמה חשוב שבעל יחזור לאשתו, זה דבר שקרה למישהו שהכירה ונורא הציק לה. היא בירכה את כל מי שהגיע לבקר אותה והיה ידוע שהברכות שלה תמיד התגשמו. אם זו עקרה שאחרי שנים נכנסה להריון ועוד מקרים כאלו. היא הייתה בתענית דיבור בכל יום כיפור ועשו ממנה ממש קמע, היא בירכה את כולם באהבה".

"בביה"ח היא תלשה את מסיכת החמצן מפניה, היא לא הייתה אחת שביקשה למות אבל שאלה אם אלוהים שכח אותה. בלילה השארתי אותה בבי"ח ואני מצטערת על כך כי אלו היו השעות האחרונות שלה. בבוקר בני וכלתי הלכו לבקר, היא הייתה בהכרה ונתנה נשימות אחרונות. בני התקשר לבשר לי ואמר איתה שמע ישראל, אני הגעתי לביה"ח וקראתי תהילים. לא האמנתי שאצליח לראות אדם מת, עם אבי לא הצלחתי ואיתה חיכיתי עד שחברה קדישא נסעו איתה. הפרידה ממנה מאוד מאוד קשה לי. היא תחסר לי.