'גבר להשכרה', הספר החדש של רימון שמש, הוא אוטוביוגרפי בחלקו. זהו קובץ של סיפורים, שבהם הוא מביא את קולו של האחר, השונה והמודר. כך הוא חש ברוב שנות חייו, ונדמה שגם היום התחושה הזאת עדיין מלווה אותו.

שמש (70), גרוש ואב לארבעה, עובד לפרנסתו בבית המלאכה שלו בתל אביב. הוא נולד בבגדד ועלה ארצה עם משפחתו בגיל 3, העלייה הביאה עימה שבר גדול, המשפחה איבדה את מעמדה, את כבודה ואת לכידותה, מה שבא לידי ביטוי בחייו של שמש כילד וגם כמבוגר. גיבורי סיפוריו עוברים מעל הדפים תהליך של טיפול פסיכולוגי, שנדמה שהוא עצמו עובר אותו דרכם. "למדתי טיפול פסיכולוגי בתנועה ואני מעביר את הגיבורים תהליך. זאת לא ממש אוטוביוגרפיה, אבל אני כן חושף דרכם המון מעצמי, ממי שהייתי כילד וממי שאני היום" מסביר שמש. "הסיפור הראשון למשל מספר על התחושות שליוו אותנו כשהגענו לארץ ועל הפער הזה בין מה שחשבנו ורצינו לכישלון. הגיבור מדבר שם עם אבא שלו, כשבסופו של דבר מגיעים למסקנה שהקושי הוא זה שיוצר את האדם".

מתוך עשרות סיפורים שבספר, כשנשאל על הסיפור המועדף עליו הוא בוחר לספר דווקא על מיכאל. "זה איש שהולך למות וברגעיו האחרונים הוא מלווה על ידי העוזר שלו ולא על ידי המשפחה הקרובה. בשיחה איתו הוא תוהה על המקום של ילדיו בחייו וההפך. דווקא בתהליך של המוות שלו הילדים שלו מתרחקים ממנו".

גם אתה הרגשת את הריחוק הזה?

"כן, בתהליך של הגירושים הילדים הלכו לאמא שלהם ולי זה עשה בור גדול בנשמה, אני חושב שזה בא משם. העניין הזה של ההורות הוא מורכב, אנחנו מביאים ילדים לעולם בלי לחשוב. אפילו על רכישה של דירה אנחנו מתלבטים יותר זמן. הבעיה היא גם בתפיסה של החברה שלנו, שבה אדם שבוחר שלא יהיו לו ילדים נחשב ללא בסדר וגם על זה אני מתקומם. לא לכולם זה מתאים, ואולי אפילו ההפך כשבן אדם נמצא לבד יש לו יכולת גדולה יותר למצות את עצמו".

"חשבתי שעושר מביא איתו גם אושר"

זה ספרו השני של שמש, בוגר סדנת הכתיבה של שז עוז, שעשה דרך מאוד לא שגרתית עד שהגיע לנקודה בה הוא נמצא היום. בגיל 50 הוא החל לחוש ריק וחיפש משמעות ואז עלה במוחו הרעיון לכתוב ספר, מעין מדריך להורים. 

"תמיד חשבתי שעושר מביא איתו גם אושר, ובאותו שלב כשהגעתי למצב כלכלי טוב חיפשתי את תחושת האושר וזה לא קרה. הבנתי שעבדתי הרבה שנים בשביל להגיע לעושר, אבל פספסתי את הנקודה. הרגשתי וואקום וכדי לא לשעמם את עצמי ואת הסביבה שלי, החלטתי לכתוב ספר להורים. הרגשתי שעשתי עבודה טובה מאוד עם הילדים שלי, שכבר בגרו ויצאו לסוג של דרך עצמאית וחשבתי שיש לי מה לתרום בעניין הזה. הבעיה הייתה שעד אותו רגע לא כתבתי משפט אחד בחיים שלי ולכן אפילו אני עצמי לא הבנתי מאיפה זה בא לי ואיך בדיוק אני הולך לעשות את זה" הוא מספר.

ההחלטה הזאת נשמעת תמוהה אפילו יותר, אם לוקחים בחשבון את העובדה ששמש מעולם לא הוגדר כתלמיד טוב, אפילו רחוק מזה. כבר בכיתה א' החלו הבעיות בלימודים, שנמשכו עד סוף י"ב. "בכיתה א' הודיעו לי שאני נשאר כיתה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ואיך אני הולך להסתכל לאבא שלי בעיניים. הוא חלם שיהיה לו בן רופא או לכל הפחות מהנדס והנה אני, שרק מתחיל את דרכי, הולך לאכזב אותו".

ואיך הוא הגיב?

"התגובה שלו אז וגם בכל המשך הדרך, זה משהו שמלווה אותי עד היום. אני חושב שבמובן מסוים זה הפך אותי למי שאני היום. אני זוכר את החשש הגדול שהיה לי מהתגובה שלו והיא הייתה שונה לחלוטין ממה שציפיתי. הוא הסתכל עליי ואמר לי שאני בסדר, חכם ומוצלח ושהבעיה היא במערכת, שלא מצליחה להבין אותי".

המשפט הזה ליווה את שמש לאורך כל לימודיו, הוא נשאר בבית הספר עד הסוף, אבל נכשל בכל המקצועות. "לאורך כל הדרך נכשלתי, מהמבחן הראשון בכיתה א' ועד למבחנים של תעודת הבגרות. ובכל זאת נשארתי במערכת, כי לא היה לי לאן ללכת ולא הייתה שום אלטרנטיבה אחרת". רק שנים מאוחר יותר, כשלקח את בנו לאיבחון וישב איתו מול המאבחנת, נפל לו האסימון. "הרגשתי שהיא מדברת עליי ואליי, זה היה מוזר כי כבר הייתי כמעט בן 50 ופתאום התחבר לי הפאזל והבנתי שאני דיסלקט. אז עוד לא הייתה לזה הגדרה ובטח שלא מודעות, אבל ההורים שלי באיזשהו מקום הבינו את זה גם בלי הגדרות ומסמכים חתומים ונתנו לי את ההרגשה שאני בסדר. אני בא מבית שבו תמיד העצימו אותי ודחפו אותי לממש את עצמי ולמצוא את מה שאבד לנו בבגדד, זה נכנס לי לראש וגם ללב. היה פער גדול מאוד בין ההישגים שלי למה שהרגשתי בפנים. לא הבנתי מה קורה איתי ולמה אני נכשל, אבל מצד שני זה לא גרם לי להרגיש כישלון. יש בתוכי קול שתמיד מלווה אותי ואומר לי שאני בסדר. בתוך המחשבות שלי ובתוך הלב שלי הדברים הבלתי-אפשריים הופכים להיות אפשריים".

והוא הפך את זה לאפשרי, לאחר שהגיע במקרה מפגש עם עוז, שהזמינה אותו לסדנת הכתיבה שלה. "אמרתי לה 'מה קרה לך? אני? בחיים לא כתבתי', אבל באתי וכששמעתי את התגובות לסיפור הראשון שלי לקח לי כמה דקות ארוכות כדי להבין שמדברים עליי. אני רק רציתי שיבינו אותי, לא הייתה לי שום כוונה אחרת". 

משם זה הלך והתפתח ובשנת 2010 הוציא שמש את ספרו הראשון 'חסר בית', בהוצאת 'גוונים' והסתובב באופוריה מוחלטת. "שלושה חודשים הייתי מאושר, ממש מאושר. חשבתי שהנה, מצאתי את אשר חיפשתי, אבל אז זה החל לדעוך. בספר השני לא הייתה את תחושת האופוריה הזאת, בדיוק ההפך. זה היה סוג של הריון, שכשהגעתי לסופו הרגשתי שהילד הזה בכלל לא רצוי".

הילד הלא רצוי הזה התקבל דווקא באהבה ובחיבוק גדול מאוד, על ידי המבקרים ושמש הצליח להוציא אותו בהוצאת 'סטימצקי'. "אם זה היה קורה לי עם הספר הראשון הייתי בעננים, כאן זה היה קצת אחרת. עברתי תהליך מאוד ארוך עד שסטימצקי הודיעו לי שהם יוציאו אותו, ביקורות פנימיות וביקורות חיצוניות. התגובות היו טובות מעל למצופה, אחת המבקרות אמרה שחמש שנים היא לא נתקלה בספר כזה ואחרת אמרה שלא יכלה להפסיק לקרוא אותו וקראה את כולו בנשימה אחת. אין ספק שזה הישג גדול מאוד מבחינתי, אבל איפשהו במקום שבו אני נמצא כיום אני מתקשה לשמוח מזה באמת. אם מה שקורה לי היום היה קורה לפני 20 שנה, אין ספק שהייתי מגיע לפסגת האושר".

היו גם ביקורות פחות טובות?

"אולי זה נס משמיים או השגחה מאלוהים, אבל מעולם לא קיבלתי ביקורת שלילית. אני גם מקריא את הדברים שלי בפני אנשים וקיבלתי אולי 2000 ביקורות מאז שהתחלתי לכתוב, אף אחת מהן לא הייתה שלילית. אני חושב שמזדהים בעיקר עם העוצמה של הפתיחות שלי".

הספר השלישי שלו 'נוצת הטווס', כבר מוכן ונדמה ששמש כותב בעיקר עבור עצמו. "כל דקה מיותרת שיש לי אני מנצל לכתיבה, כשאני עובד בעסק ועולה לי איזושהי מחשבה אני משרבט על דף, כדי שלא אשכח. תהליך של הוצאת ספר מלווה בהמון חששות ופחדים. אני מנסה להבין עם עצמי בשביל מה בכלל אני צריך שאנשים יקראו ואין לי תשובה טובה. אני לא עושה את זה בשביל הקורא, אני עושה את זה בשביל עצמי".