.

ככלל, עובד ומעסיק יכולים לסכם את תנאי ההתקשרות ביניהם בהתאם לרצונם, ובלבד שמה שיסוכם לא יפחת מרף המינימום שקובעים חוקי העבודה (למשל, לא ניתן לסכם על תשלום נמוך יותר משכר המינימום).

יחד עם זאת, קיימים מקומות עבודה עליהם חלים הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה בהם חלה על מעסיק חובה לשלם זכויות נוספות, מעבר לרף המינימום שקובע החוק, גם אם סוכם בין העובד לבין המעסיק על תנאים פחות טובים.

הסכם קיבוצי הוא הסכם בין מעסיק או ארגון מעסיקים (איגוד של מספר מעסיקים באותו ענף - לדוגמא ארגון חברות הניקיון) לבין ארגון עובדים (כמו הסתדרות העובדים החדשה או ההסתדרות הלאומית).

הסכמים קיבוציים עוסקים ככלל בענייני קבלת אדם לעבודה או סיום עבודתו, תנאי עבודה, יחסי עבודה, זכויות וחובות של הארגונים בעלי ההסכם, או בחלק מעניינים אלה.

דוגמאות בולטות לזכויות שבדרך כלל נקבעות בהסכמים קיבוציים הן: קבלת פיצויי פיטורים גם במקרה של התפטרות ו/או פיצויים מוגדלים, ביצוע הפקדות לקרן השתלמות, תשלום תוספת ותק, הגדלת מספר ימי החופשה הקבועים בחוק, תשלום מלא של דמי מחלה החל מיום המחלה הראשון, ועוד.

הסכם קיבוצי מיוחד הוא הסכם למפעל מסויים או למעסיק מסויים. הסכם קיבוצי כללי הוא הסכם לכל שטח המדינה או לחלק ממנה, לענפי עבודה מסויימים או לכל ענפי העבודה.

על-מנת לדעת האם הסכם קיבוצי מסויים חל על עובד או לא יש לבדוק את הוראות התחולה של ההסכם הקיבוצי. ככלל, על המעסיק חלה חובה להודיע לעובד, במסגרת טופס ההודעה לעובד, מיהו ארגון העובדים שהוא צד להסכם קיבוצי מולו ומהו המען לפנייה אליו.

הסכם קיבוצי יכול להוסיף על זכויות עובד הקבועות בחוק, אך לא לגרוע מהן. במקרה של התלבטות לגבי הוראה בחוזה עבודה שהיא שונה מהוראה אישית שבהסכם קיבוצי – ההוראה שבהסכם הקיבוצי עדיפה (אלא אם כן ההוראה בהסכם האישי מיטיבה יותר עם העובד וההסכם הקיבוצי אינו מונע זאת). במידה והיו חלים על עובד יותר מהסכם קיבוצי אחד, הולכים אחר ההוראה שהיא לטובת העובד.