GettyImages

במהלך שנות עבודתי כגננת נתקלתי לא פעם בתופעת "הילדים המגמגמים". ללא סיבה או התרעה מראש הילד מתחיל לגמגם. הסטטיסטיקה אומרת שכ-20 אחוז מהילדים בגילאי 2- 4 סובלים מהתופעה. הדבר החשוב והמשמח ,שלמרביתם הגמגום יחלוף מעצמו. הגמגום מופיע מס' חודשים לאחר שהילד למד לדבר, בשלב שבו הוא כבר מרכיב משפטים שלמים. בגיל הרך קולטים הילדים המון מידע דרך הרגש, אך יכולת ההבנה והביטוי המילולי שלהם לא תמיד מפותחות בהתאם. כתוצאה מכך, הם חושבים הרבה יותר מהר מהיכולת שלהם להביא את הדברים לידי ביטוי. הצורך והרצון של הילד להגיד מילים שלמות וברורות, הבנה של הילד שיש להשתמש במשפטים ארוכים ותקינים תחבירית וכן רצון הילד לדבר כמו המבוגרים מבחינת קצב ומהירות.אף הם יכולות להיות סיבות לגמגום.

אז מה לא עושים? אל תראו לילד שאתם לחוצים מהמצב החדש שנוצר. אל תשלימו את המילים בהם הילד "נתקע". אל תדברו אל הילד בקול רם ובמהירות. היו מודל לחיקוי כיצד מדברים לאט, חושבים על המילים. צרו סביבו אוירה חיובית שלא תביך אותו. אל תהסו את הסביבה בכדי שכולם ישתקו ויאזינו לו. זה יביך אותו ויתכן מצב בו יעדיף להפסיק לדבר. התנהגו אליו בטבעיות.

איך מטפלים בגן?

נהיה קשובים אל הילד, לשדר לו שחשוב לנו לשמוע אותו, שיש לנו זמן וסבלנות להקשיב. דיבור בצורה רגועה ואיטית ,להקפיד שלא תהיה מלאכותית עד שיסיים.

שומרים על קשר עין עם הילד כל זמן השיחה .נשמור על אוירה של קשב וסבלנות. לכל הילדים קשה לדבר כשהם בלחץ של זמן או כשיש הפרעות והתפרצויות. נקפיד לא לקטוע את דברי הילד כאשר הוא מדבר.

לא משלימים  מילים או משפטים. אם הילד "תקוע" הרבה זמן ולא מצליח להמשיך לדבר, אפשר לשאול אותו אם הוא מעוניין בעזרה.

לא נותנים לילד עצות כגון "תנשום עמוק", "עצור והתחל מחדש" וכדומה. הילד יודע מה הוא רוצה לומר, אולם הוא לא מצליח להגות את המילים. עצות כאלה עלולות לגרום לילד תחושת כשלון ואשמה.

ננסה להפחית את מספר השאלות ששואלים את הילד. בדרך כלל, לילדים מגמגמים קל יותר להתבטא באופן חופשי מאשר במענה לשאלות או לדרישות דיבור.

נעודד את הילד לקחת חלק פעיל במפגש, נשבח אותו כאשר הוא עושה כן.

נתייחס אל הילד כפי שאנו מתייחסים לכל ילד אחר בגן.

נהיה בקשר רצוף עם ההורים. נפחית חרדות לחץ ופחדים מהם. נהיה משענת ברמה האישית..

כמעט בכל המקרים הגמגום יעלם מעצמו !!!

 

מתי נפנה לייעוץ מקצועי ?

בכל מקרה של ספק  צריך לבקש אבחון אצל קלינאי תקשורת. במקרים רבים שיחה אחת והדרכה ישפרו את המצב הנפשי של ההורים והפיזי של הילד.

הדבר החשוב ביותר בהתמודדות זו, הוא השלטת רוגע אמיתי, שלווה נפשית, אורך רוח, וסבלנות רבה שממילא תקרין גם על הילד וגם על המשפחה.

יאמרו את דברם בשטף קולח וקולם יישמע כקול קורא.  ומי ייתן וכל ילדינו