ברכת כוהנים, הכותל המערבי, chabadpedia

                                                                                                   לאחר חורבן בית המקדש החלה יבנה להתפתח כמרכז למנהיגות היהודית. רבים מחכמי הדור התקבצו ביבנה וחידשו בה פעולות אשר קודם לכן מולאו על-ידי הסנהדרין.

ביבנה נקבעו תקנות חדשות, אשר הותאמו למציאות החדשה, והתגבשו מוסדות ופולחנים אשר היה בהם כדי לשמש תחליף כלשהו לבית המקדש ולפעילות שהתקיימה בו.

כל אלה הקלו על אווירת הייאוש, שרבים שקעו בה, אפשרו את עיצובם של חיים יהודיים ללא מקדש וסיפקו לעם גורמים מלכדים חדשים.

שני מנהיגים מרכזיים הובילו מגמה זו: רבן יוחנן בן-זכאי ורבן גמליאל,  אשר פיקחו על התקנות החדשות שתיקנו חכמי יבנה, וכן על המוסדות ועל הפולחנים שהתגבשו ביבנה במסגרת מגמה זו.

המנהיגות עוברת ליבנה

רבן יוחנן בן-זכאי (ריב"ז) ייסד את המרכז היהודי ביבנה. בימים שלפני החורבן שימש בן-זכאי כמשנה לראש הסנהדרין – רבן שמעון בן-גמליאל. בימי המצור הרומאי על ירושלים נמלט מהעיר ופנה ליבנה, שם הצטרפו אליו חכמים נוספים.

ביבנה תיקן ריב"ז תקנות שאפשרו להמשיך ולקיים חלק מהפעולות הפולחניות אשר היו ייחודיות לבית המקדש. בנוסף, הוא הקים בית-מדרש ללימוד תורה ובית-דין. בית הדין נטל לעצמו חלק מתפקידי הסנהדרין, שאחד הבולטים בהם היה קידוש חודשים ועיבור שנים. סמכות זו הייתה נחוצה לצורך קביעת לוח השנה, שעל פיו נקבעו החגים.

אולם, להבדיל מהסנהדרין שישבה בירושלים לפני המרד, בית הדין שהקים ריב"ז לא החזיק בסמכויות שיפוט, היות שהרומאים שללו סמכות זאת מהיהודים לאחר המרד. ריב"ז התמודד עם ביקורת מצד חלק מהחכמים, אשר לא הצטרפו לבית המדרש שהקים.

אחד ממבקריו היה רבן גמליאל - בנו של רבן שמעון בן-גמליאל – שהיה ראש הסנהדרין בימים שלפני החורבן.

הנהגה חדשה

כעבור מספר שנים עזב ריב"ז את יבנה ואת מקומו כמנהיג תפס רבן גמליאל. בימי מנהיגותו של רבן גמליאל הוסיף המרכז ביבנה לגבש את מעמדו והשפעתו בקרב היהודים.

רבן גמליאל המשיך את דרכו של ריב"ז בתיקון תקנות שסייעו ליהודים להתמודד עם החורבן. מעמדו האישי של רבן גמליאל היה איתן יותר מזה של ריב"ז. הוא זכה לתואר נשיא, והמרכז ביבנה נהנה מהשפעה רוחנית רבה בקרב היהודים.

בתקופתו קבעו חכמי יבנה הלכות שהיו מקובלות על היהודים בארץ ומחוצה לה. רבן גמליאל הוכר כמנהיג היהודים גם על-ידי השלטון הרומי. הוא קיים קשרים עם השלטון הרומי ואף ביקר מספר פעמים ברומא כנציג היהודים - מהלך פוליטי אשר חיזק חיזוק נוסף את מעמדו בקרב היהודים.

מנהיגות חדשה - תקנות חדשות

'תקנות זכר לחורבן' נועדו להזכיר בקביעות את חורבן בית המקדש, כתחליף לאבל הקבוע שגזרו על עצמם רבים מהיהודים.

בין השאר נקבעו התקנות הבאות: להשאיר על קיר הבית פינה לא מסוידת, ששיטחה אמה על אמה (כחצי מ"ר); להחסיר דבר-מה מהארוחה; להחסיר חלק מתכשיטי הנשים; ביום החתונה להניח אפר על ראש החתן; על החתן לשבור כוס ולקרוא את הפסוק: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהילים, קל"ז, 5 – 6).

'תקנות התאמת הפולחן' נועדו לשנות את הפולחנים הדתיים שהתקיימו עד לחורבן ולהתאימן למציאות החדשה שנוצרה. דבר זה סייע לעיצוב החיים היהודיים ואפשר את המשך קיומם.

בין השאר נקבעו התקנות הבאות:

[] תקיעה בשופר בראש השנה שחל בשבת: כשבית המקדש היה קיים נהגו לתקוע בשופר גם בבית המקדש וגם בבתי הכנסת. אולם כאשר חל ראש השנה ביום שבת נהגו לתקוע בבית המקדש בלבד. ריב"ז תיקן שמותר לתקוע בשופר בראש השנה, גם אם הוא חל ביום שבת, במקום שבו נמצא בית-דין;

[] נטילת לולב בחג הסוכות: בזמן שבית המקדש היה קיים נהגו ליטול לולבים. בבית המקדש נהגו נוטלי הלולבים להקיף את המזבח בכל שבעת ימי החג. מחוץ לבית המקדש נהגו ליטול לולבים רק ביום החג הראשון. ריב"ז תיקן שעל כל היהודים ליטול לולבים בכל שבעת ימי חג הסוכות, ללא קשר למקום בו הם נמצאים;

[] ברכת הכוהנים: בזמן שבית המקדש היה קיים נהגו הכוהנים להתהלך יחפים בבית המקדש ולומר את ברכת הכוהנים ברגליים יחפות. חלק מהחוקרים משערים כי מקובל היה לברך ברכה זו גם בבתי הכנסת, מבלי שהכוהנים יחלצו את נעליהם. ריב"ז תיקן שעל הכוהנים המברכים את הקהל בבתי הכנסת לחלוץ את נעליהם, כפי שהיה מקובל בבית המקדש;

[] חידוש ימי צום: בזמן שבית המקדש היה קיים בוטלו שלושה ימי צום (אשר נקבעו לאחר חורבן בית ראשון). חכמי יבנה חידשו את ימי הצום, אשר המרכזי שבהם היה צום תשעה באב – היום בו חרב בית המקדש;

[] שינוי מנהגי חגים ומועדים: בזמן שבית המקדש היה קיים עמדה הקרבת הקורבנות במרכזם של חגים ומועדים רבים. חכמי יבנה תיקנו תקנות שהחליפו את הקרבת הקורבנות.

כך למשל:

- ביום הכיפורים - נקבע שעיקר היום הוא התפילה והחזרה בתשובה; בחג הפסח – נקבע שחלקו המרכזי של החג הוא באכילת מצה ומרור ובברכה על אכילתם בסעודת החג.

[] בית הכנסת כתחליף לבית המקדש: בתי הכנסת התקיימו עוד קודם לחורבן בית המקדש. היהודים התפללו בבתי הכנסת, קראו בתורה בשבתות ובחגים ושמעו דרשות. כמו-כן, בית הכנסת שימש כמקום מפגש חברתי, בו דנו המתכנסים בסוגיות שעמדו על סדר היום. לאחר חורבן בית המקדש התחזק מעמדו של בית הכנסת, והוא הפך למוסד מרכזי אשר שימש מעין תחליף לבית המקדש. דבר זה בא לידי ביטוי בהתייחסות לבית הכנסת כאל מקדש מעט.

[] תפילה ולימוד תורה כתחליף להקרבת הקורבנות: התפילה ולימוד התורה מחוץ למקדש התקיימו עוד קודם לחורבן בית המקדש. בתקופת פעילותו של המרכז ביבנה התעצמה מרכזיותם של התפילה ושל לימוד התורה, עד שהיו למעין תחליף להקרבת הקורבנות בבית המקדש.

[] פעילותם של חכמי יבנה הביאה לבסוף לגיבוש נוסח אחיד של תפילה, אשר אותה נשאו היהודים שלוש פעמים ביום. התפילות נקבעו על שם הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש, והתקיימו בזמנים בהם נהוג היה להקריב קורבנות אלה: תפילת שחרית – על שם קורבן שחרית (שהיה מוקרב עם שחר); תפילת מנחה – על שם קורבן המנחה (שהיה מוקרב בשעות בין הערביים); ותפילת ערבית – על שם קורבן הערבית (שהיה מוקרב בערב). חובת התפילה הוטלה על כל יהודי, גם כאשר נמצא לבדו.

החשיבות הרבה שיוחסה ללימוד התורה העניקה לעוסקים בה יוקרה רבה. דבר זה חיזק את מעמדם של החכמים, על חשבון הכוהנים, ואפשר להם לתפוס את עמדת המנהיגות בקרב היהודים.