פרופסור אבי בן נון ז"ל

ביום שישי שעבר הלך לעולמו פרופסור אבי בן נון. כשבועיים קודם לכן הוא חזר לביתו, כדי להיפרד מהעולם הזה בסביבה שלו וחיק בני המשפחה. "אבא נפטר בבית, במסגרת הוספיס בית" מספרת ביתו מעין "מאוד חששתי שלא נספיק להביא אותו הביתה ואני שמחה שהצלחנו ואפשרנו לו להיות איתנו ברגעים האחרונים שלו, ולא באווירת בתי חולים, עם רופאים ואנשים זרים".

מחלת הסרטן התגלתה בריאותיו של פרופ' בן נון רק לפני תשעה חודשים. "זה היה מאוד מהיר" אומרת מעין "לקראת הסוף ידענו שזהו, אבל אבא כל הזמן קיווה שזה ישתפר והיה אופטימי עד לרגע האחרון". מאז גילוי המחלה פרופ' בן נון בעיקר נכנס ויצא מבתי החולים. בחודש דצמבר אושפז לזמן ממושך ואז ביקש מילדיו לחזור הביתה. "אבא ביקש שנעצב את כל הבית מחדש ונכין אותו לקראתו. היה לו חשוב להגיע לבית נקי וטהור, במלוא מובן המילה. בהתחלה זו נראתה לנו בקשה הזויה, אבל הסתבר בדיעבד שזו הייתה בקשה גאונית. זה העסיק אותנו מאוד בימים שלפני שובו, אחי ואני עשינו מבצע מטורף, צבענו ושיפצנו, הבאנו מעצבת והחלפנו את כל הרהיטים. התאמנו את חדר השינה לצרכים החדשים שלו. אבא ביקש שכשהוא חוזר שיהיה פה רב, שיברך ויחליף את כל המזוזות". פרופ' בן נון חזר לביתו החדש ביום ראשון לפני כשלושה שבועות, שם חיכו לו בני המשפחה והחברים. "כמו שהוא ביקש הגיע גם רב, בירך אותו ותקע מזוזה. המצב שלו היה כבר מאוד לא טוב, והמעמד הזה היה מאוד מאוד מרגש".

דיברתם על המוות?

"לא, היה קשה מאוד לדבר על המוות. אבל היינו איתו כל הזמן ואמרנו לו שלא יפחד ושאנחנו איתו. בחודשים האחרונים היינו לידו כל הזמן, בעיקר אורן אחי, שהיה צמוד אליו. אני גרה בצפון, אז היה לי קצת יותר קשה. אורן טיפל בו בצורה מדהימה ובמסירות אין קץ".

 

פרופ' בן נון היה בן 72 במותו. הוא נולד בתימן ועלה ארצה עם אביו בשנת 1949, אימו עלתה בנפרד עם סבתו ושני אחיו. "הם עלו פחות או יותר באותו הזמן, אבל ההורים שלו היו גרושים. סבא שלי היה אדם לא קל, גם אבי הרגיש את זה אבל הוא אף פעם לא אהב לדבר על מה שעבר עליו בילדתו". פרופ' בן נון התיישב יחד עם אביו במעברת אוהלים עמק חפר, שם הם חיו שלוש שנים בתנאים קשים מאוד. בזיכרונו נחרתו השירותים הסניטריים המשותפים, קשיי הפרנסה והמאבקים בין המבוגרים לעבודה יומיומית מזדמנת. זיכרון נוסף שליוו אותו מגיל צעיר מאוד, היה מהמפגש הראשון עם אימו. "אמא שלו איתרה אותו והגיעה לפגוש אותו. היא תפסה אותו במושב ואמרה 'אני אמא שלך', אבל הם לא יכלו להמשיך את החיים יחד וחיו בנפרד עד שאבא היה בן 14. הוא תמיד סיפר שניצל כל הזדמנות כדי לנסוע אליה, היה לוקח כסף שקיבל עבור קניות במכולת ובורח. עד שהיו באים ומחזירים אותו חזרה".

בתום שלוש שנים במעברה עבר אבי עם אביו להתגורר בישוב הסמוך אליכין. "בשנים הראשונות הוא קיבל חינוך דתי מאוד ולמד בחדר. אבא שלו לא שלח אותו לבית הספר והעדיף שהוא ימשיך בדרך הדתית. אבא היה הולך לבית הספר מציץ בין כתליו, עד שראו אותו הצליחו לצרף אותו כשהוא היה כבר בכיתה ב'. הוא היה תלמיד מצטיין, כבר מגיל קטן ידע אנגלית. אבא היה אוטודידקט, למד הכל לבד. מגיל צעיר התעניין בטבע וחקר אותו".

 

מבית הספר העממי 'רמב"ם' באליכין, המשיך פרופ' בן נון לתיכון מקווה ישראל, אז גם עבר להתגורר ביחד עם אימו בחולון. בתום  לימודיו הוא התגייס לצה"ל, אולם תוך זמן קצר נפצע פציעה קשה מאוד בעמוד השדרה, מה שגרם לשיתוק בשני רגליו. "הוא היה משותק שלושה חודשים והרופאים אמרו שכך המצב יישאר. אבל אז הוא הצליח להזיז את אצבעות כף רגל ימין ולאחר מכן גם שמאל. הוא השתקם בצורה יוצאת דופן ומרשימה מהפציעה הזאת ורגל ימין חזרה לתפקוד כמעט מלא. במשך שנים הוא הלך היטב על שתי רגליו, ללא כל סיוע. זה משהו שאף אחד לא האמין שיקרה. היה לאבא כוח רצון יוצא דופן. שום דבר לא היוו מכשלו בפניו, שום אתגר לא עצר אותו".

תוך כדי השיקום מהפציעה החל פרופ' בן נון את לימודיו. במהלך השיקום הכיר גם את אישתו, השניים הקימו בית ברחובות ונולדו להם שני ילדים מעין (39) ואורן (35).  

פרופ' בן נון סיים בהצטיינות מסלול ישיר לתואר שני במיקרוביולוגיה באוניברסיטת תל אביב. בהמשך השלים בהצטיינות תואר שני באוניברסיטת תל-אביב. לאחר שנתיים של ניסיון במעבדות הקליניות של ההמטולוגיה והביוכימיה בבית החולים בילינסון בפתח תקוה, חזר לאקדמיה וקיבל תואר דוקטור ממכון ויצמן למדע. הוא בילה את החודשים הבאים בחקר אנספליטיס אוטואימונית ניסיונית במעבדות של מדעני המכון פרופ' אירון כהן ופרופ' רות ארנון מחלות אוטואימוניות. ב-1982 עבר לבוסטון ללימודי פוסט-דוקטורט במחלקה לגנטיקה בבית הספר לרפואה של הרווארד, במהלך שהייתו בבוסטון, הוא עבד גם עמית מחקר במכון לחקר הסרטן של דנה-פרבר. בשנת 1984 חזר פרופ' בן-נון לישראל ולמכון ויצמן. הוא מונה לפרופסור חבר בשנת 1993. תחומי המחקר שלו התמקדו בטרשת נפוצה, מחלה שבה המערכת החיסונית תוקפת בטעות את נדן המיאלין סביב סיבי עצב במערכת העצבים המרכזית ואת תוצאתו במודלים של בעלי-חיים. טרשת נפוצה יכולה להוביל לשיתוק ובמקרים מסוימים למוות. פרופ' בן-נון פעל על-מנת לאמץ את הפעילות החיסונית ולהגביל את הרס המיאלין מבלי לכבות את ההיבטים החיוביים של התגובה החיסונית. עם זאת, גם אם טיפול כזה היה להיות זמין, זה לא יכול לבנות מחדש את המיאלין כי כבר פגום. כתוצאה מכך, פרופ' בן-נון בחן גם את השימוש בתאי גזע לצורך התחדשות ותיקון של המיאלין ואסטרטגיות להכוונת הפיכת תאי גזע לרקמות עצביות בוגרות. אחת משדרות המחקר שלו היא הקשר בין תאי T מרכיבים חשובים של המערכת החיסונית וטרשת נפוצה.

"כשהייתי בת 5 עברנו ליבנה" מספרת מעין "גרנו בהתחלה בשכונה הצבאית ולאחר מכן עברנו לאזרחית. בשלב מסוים ההורים נפרדו ואבא חזר לשכונה הצבאית. הייתה לנו ילדות יבנאית מקסימה. הוא היה אדם מדהים ומאוד נוכח בחיים שלנו. היה לו חשוב לפצות על הילדות שלו, שאנחנו לא נרגיש חוסר באבא. הייתי מתעוררת באמצע הלילה ושומעת את הכיסא בחדר העבודה שלו חורק ולמרות שהוא היה מאוד-מאוד עסוק, תמיד מצא זמן לשוחח איתנו, לשחק ולשתף אותנו. הוא היה בעל התמדה, כוח רצון ונחישות. תמיד מוקף בחברים טובים, אותם הוא אסף מכל התקופות בחייו. יחד עם זאת, אבא היה אדם מאוד צנוע, אף פעם לא התרברב בידע שלו או בתארים. הוא לא שכח לרגע מאיפה הוא הגיע וככה הוא גם חינך אותנו".

בעבר, כשנשאל פרופ' בן נון על הדרך אותה עשה, הוא אמר: "הדבר שקידם אותי בחיים היה ההעזה לחלום ולשאוף גבוה, שהיו בי עוד כנער ובעיקר כמתבגר והמאמץ הבלתי פוסק ללמוד, לדבוק בשאיפותיי ולא לוותר לעצמי בקלות, גם כשנראה שהקשיים ותנאי הסביבה לא מאפשרים כלל התקדמות. כל אחד צריך להעז ולשאוף גבוה, ללא חשש ולעשות כל מאמץ להגשמת שאיפותיו. אז וודאי יישא פרי".