.

לפני שבועיים יצאה המשלחת הראשונה לפולין של קריית החינוך ע"ש 'גינסבורג' אשר מנתה 63 תלמידים משכבת יב' מתלמידי 'האלון' לשעבר ואליהם הצטרפו 5 מורות מלוות וההורים המלווים. המשלחת, אשר חזרה בשבוע שעבר מהמסע, החלה להתגבש לפני כחצי שנה, בחודש יוני האחרון. לאחר שעברו ימי עיון במוזיאון "יד ושם" ובמכון "משואה לחקר השואה", יצאה המשלחת בלילה שבין ה-15.10 ל-16.10 אל עבר המסע.

התלמידים נחתו בנמל התעופה קטוביץ' והחלו את מסעם אל עבר העיר טרנוב, בה הודרכו על יהדות פולין וההתאכזרות ליהודי טרנוב עם הזמן שחלף. באותו היום, ביקרה המשלחת ביער זביליטובסקה-גורה בו נרצחו בבורות ירי 800 כ- ילדים. ביום השני למסע, ביקרה המשלחת במחנה אושוויץ 1 ובמחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו בו נערך טקס מרשים בהשתתפות התלמידים ורכזת השכבה, סיגל גמליאל. על מראות אושוויץ-בירקנאו כתבה התלמידה שיר כהן את הקטע הבא: "אני עומדת כאן בבירקנאו על אפרכם ומול המשרפות ההרוסות שהגרמנים ניסו להשמיד, אך הם לא הצליחו להשמיד וגם לא יצליחו להשמיד. אתם בראשנו ובזכרוננו של כולם ולא רק של היהודים אלא של אלפי אנשים ממלא קצוות שונות בעולם. אך רק היהודים נושאים על גבם את הדגל בגאווה ובתחושת ניצחון עילאית שאנחנו כאן ונשאר כאן למרות הכל ולמרות כל הזוועות! גאה בכם, גאה ביהודים, גאה בדגל שלי, גאה במדינה שלי וגאה בכם ניצולים יקרים, ויהודים מסכנים שנפחו נשמותיהם בשבילנו ובשביל המדינה שלנו! גאה בכם! עם ישראל חי". בנוסף אליה, כתבה גם התלמידה עדן שוקרון את הקטע הבא: "היום ביקרתי באושוויץ. היום צעדתי על האדמה שבה נרצחו מליון ומאה אלף איש מהמשפחה שלי עטופה בדגל ישראל. היום נכנסתי לחדר חשוך ומפחיד כל הקירות מלאים בשריטות של אנשים שנחנקו למוות. היום נכנסתי לחדר מלא בצמות ארוכות. היום נכנסתי לחדר מלא בתליות של אנשים שראו בתפילה דרך מוצא אחרונה. היום נכנסתי לחדר מלא במזוודות של אנשים שחשבו שהם מתחילים את החיים מחדש כאשר הם צועדים ישירות אל המוות. היום ביקרתי במשרפות. היום ביקרתי בביתן 10. שם נערכו ניסויים בבני אדם, אם נעקור עיניים כחולות של בן אדם אחד ואת הנוזלים שלהם נטפטף לבן אדם בעל עיניים חומות מה יקרה? כמה זמן לוקח לבן אדם למות מקור בתוך אמבטיית קרח? אם נאזוק את השדיים של האמא כמה זמן יקח לתינוק למות ללא הנקה? היום קראתי מכתבים של ילדים לאמא שתבוא לקחת אותם, קר לי אמא, אני רעב, הבחור בחליפה ובמגפיים לא נחמד אליי. היום החיים שלי קיבלו פרופורציה. היום למדתי מה זה טוב ומה זה רע. היום למדתי מה זה רעב. היום למדתי מה זה געגוע. היום למדתי מה זה אהבה. היום למדתי מה זה שנאה. היום למדתי מה זה חוסר אונים. היום למדתי מה זה כאב של אמא להרוג את התינוק שלה. היום הבנתי שלקחתי שבוע הפסקה מהחיים היומיומיים שלי, ונכנסתי לחיים של אנשים אחרים, אנשים שהסתפקו במועט, לא חולקים חדר עם אח אחד - אלא עם 1000 זרים, לא מתלוננים על האוכל של אתמול, מסתפקים בקליפת תפוח אדמה מהפח. היום הדלקתי נר זיכרון. היום שמעתי קדיש. היום שרתי את התקווה. היום כעסתי, היום בכיתי, היום צחקתי, היום יצאתי מאושוויץ בעיניים דומעות אך בראש מורם. יהי זכרם ברוך של מליון ומאה אלף מהמשפחה שלי".

ביום השלישי למסע, ביקרה המשלחת בגטו קרקוב ושמעה על סיפור הגבורה של המחתרת בגטו. את הקטע הבא, כתבתי אני, שחר יחיאל כהן על הביקור בגטו קרקוב: "אחרי הביקור בגטו קרקוב אתה מבין משהו שלא הבנת. משהו גורם לך לרצות לחזור אחורה בזמן עם הסיפור. 800 שנים אחורה בזמן משנת 2018 שבהן התחילה יהדות קרקוב שנמחקה כמעט לחלוטין במהלך השואה. גטו קרקוב, לא קטן ולא גדול. ובו מסופר סיפור מחתרת ישן, מחתרת שלא זכורה במיוחד וביצעה מעשים גדולים שבמרכזה סיפור אהבה מעצים. גטו קרקוב ובו אנדרטה מכיסאות. גטו קרקוב – המון, המון, המון שמות".

ביום הרביעי למסע, שהיה זה יום שישי, ביקרה המשלחת במחנה ההשמדה מיידאנק ובו נערך טקס שהשאיר את כולם עם עיניים דומעות, אל מול הר האפר בשירת "התקווה. הטקס נערך בהשתתפות תלמידי המשלחת והמורה אילנית עמרני. בהמשך היום, הגיעו תלמידי המשלחת למלון וערכו קבלת שבת משותפת שבה קיבלו את המכתבים מהבית שאותו לא ראו כבר ארבעה ימים.

את היום החמישי למסע עשו ברגליהם תלמידי המשלחת. דרך הרגליים הכירה המשלחת את העיר ורשה, את מסלול הגבורה ואת יאנוש קורצ'אק. במהלך מסלול הגבורה, הציגו התלמידים את הדמויות במסלול ואת סיפורן האישי.

ביום השישי למסע, נסעו התלמידים לעיר טיקוצ'ין וביקרו בבית הכנסת במקום. משם נסעו ליער לופוחובה, בו ראו את שלושת בורות הירי ששימשו את הנאצים לטבח ביהודי העיירות. ביער נערך טקס בהשתתפות המורים וההורים המלווים במשלחת. את הקטע על הביקור ביער לופוחובה, כתב התלמיד עומרי ביטון: "נכנס לתוך היער, לתוך הקור חודר עצמות כשאני איני אפילו יודע ממה הצמרמורת שעוטפת אותי בטירוף בלתי נפסק, מתלבט אולי זה הקור או שפשוט אחרי ששמעתי את סיפור משפחתי לראשונה אני מבין על מה אני דורך ומה אני מסמל. יום שישי האחרון הכרתי לראשונה את סיפור אחיך סבא רבא יקר, סיפור גבורה שכמוהו יש עוד רבים אך כאלו עם קשר אליי עוד לא שמעתי. צובט בלב ומצמרר כל תא בגוף הידיעה שאני עומד כאן, ביערות, כואב את כאבך, מתרגש כי נוצר בי הקשר, קשר הדם שלי כיהודי וכבן משפחה ויותר מהכל דואג ודורש להזכיר אותך ואת אחיך כגיבורי ישראל, דואג להנציח אותך ולדאוג כי כולם ידעו שאתה מעביר את מורשתך וסיפורך הלאה דרכי, דרך סמל הניצחון שלך, הנין שלך. דע לך כי העמדת שושלת רחבה של משפחה מגובשת ואוהבת, דע לך כי אני בתור נינך אדאג שסיפור משפחתנו לעולם לא ישכח ויותר מהכל, דע לך שאני מצטער בכל לשון שלא הצלחתי אני עצמי לשמוע את סיפורך ממקור ראשון ולהתרגש מימך כמו ילד. אני בתור נינך ממשיך את מורשתך ודואג כי נר חייך לא יכבה לעולם, כי ככה מגיע לך. כשהדלקתי את נרך בתוך היער מלא הערפל החלה לצאת השמש והשלכת כמו שלכת ידעה להגיע בזמן ולעבוד שעות נוספות על היופי שבפשטות. פגעה בי קרן אור חמה, דמעה זלגה ליד נרך וקראתי קדיש על שמך שתבורך תמיד גם על אדמת פולין הארורה, הנפתי את דגל מדינתך בגאון והרכנתי ראשי כי מהעצב אי אפשר לברוח. אני כאן סבא רבא יקר, אני כאן על אדמתך ואני יודע שאתה מרגיש את הצמרמורת בדיוק כמוני, אמשיך בדרכי אל היעד הבא וכמו בכל מקום, כל הזמן, דע כי אני מרגיש אותך ונושא אותך בתוך ליבי מעתה ועד עולם ובמיוחד בזה הרגע, אוהב, כואב ומנציח לעד". מיער לופוחובה, נסעה המשלחת לעיירה ידוובנה, בה הודרכו על סיפור העיירה בה נשרפו למוות כ-1600 מיהודי העיירה בידי הפולנים, שכניהם.

ביום השביעי והאחרון למסע, נסעה המשלחת למחנה ההשמדה טרבלינקה, אליו הובלו יהודי פולין האחרונים לרצח. במקום נערך טקס אותו אפשר למצוא באתר רדיו יבנה  fm106 בהשתתפות תלמידי המשלחת ואורית לבב, אחראית המשלחת ויועצת השכבה. התלמידים המריאו משדה התעופה בורשה וחזרו לארץ בלילה של יום שלישי, 23.10 עם המון חוויות והתרגשות. את פניהם קיבלו ההורים הנרגשים בשדה התעופה עם שלטים ובלונים.