צילומים באדיבות המשפחה 

הסיפור של עינב בנדיק בת ה-13 מיבנה, ממחיש שוב עד כמה המערכת יכולה להיות אטומה לצרכים של ילדים עם צרכים מיוחדים והוריהם. היא נמצאת על הרצף האוטיסטי, מוגדת בתפקוד גבוה ולומדת בכיתת תקשורת באחת מבתי הספר בסביבה. מזה כחודשיים שהיא אינה פוקדת את ספסל הלימודים, בשל התעללות ממושכת שהיא חווה, לכאורה, מצד שני תלמידים בכיתה. לדברי האם הילדה הייתה חוזרת הביתה עם סימנים של צביטות על גופה, הפילו אותה על הרצפה וגררו במסדרון. אחד הבנים מטיל עליה אימה ורודף אחריה בהפסקות, מה שגורם לה לברוח לשירותי הבנות ולהסתגר שם כל ההפסקה.

אלימות, איומים והפחדה

"כבר מתחילת השנה היא התחילה לספר לי שיש שני ילדים שמציקים לה באופן קבוע, מרביצים לה, מאיימים עליה ורודפים אחריה, מפחידים אותה ולא נותנים לה מנוחה" מספרת אימה של עינב רונית חדד. לדברי רונית כבר כשהחלה לחוש שמשהו אינו כשורה היא ביקשה לדבר עם המורה, וזאת אמרה לה שהנושא בטיפול. "זאת הייתה תחילת שנה ורציתי לתת לזה זמן סביר. הבנתי שאולי יש ילדים שקצת קשה להם עם ההסתגלות ושהם מביעים את זה בצורה כזאת או אחרת וגם בצורה אלימה". אבל הימים חלפו ולדברי רונית לא חל שום שינוי. כשחזרו הילדים מהחופשה הממושכת שהייתה להם בעקבות רצף החגים, המצב בכיתה החמיר אפילו עוד יותר. "שוב העליתי את הנושא ואמרתי לצוותים בבית הספר שזה לא ייתכן שהילדה שלי תלך לבית הספר בפחדים וחרדות. הפעם הרגשתי שמנסים להתחמק ממני, שנותנים לי תשובות שלא מניחות את דעתי, שאין שקיפות". ולמרות זאת רונית המשיכה לשלוח את ביתה לבית הספר, אך לא הייתה שקטה. עינב התלוננה שוב ושוב על הצקות וקשיים. "זאת ילדה בתפקוד גבוה, היא יודעת לבטא את עצמה נהדר בכתב ובעל פה. זאת ילדה שמבינה היטב מה קורה סביבה ויודעת כשפוגעים בה". ברגעים של תסכול כתבה עינב מכתב לאימה ובו שיתפה אותה בתחושות הקשות שהיא חווה. "אמא. נמאס לי מבית הספר הזה ובא לי לעבור לבית ספר אחר" היא כתבה לה "נמאס לי. די כבר. כמה אפשר לסבול? תביני שאני כבר מצולקת נפשית ובא לי לעבור לפנימייה. תביני אמא, אני משתדלת  מאוד, אבל זה יותר קשה מפעם לפעם. אני יותר ויותר מתקשה להתמודד".

"קראתי את זה והלב שלי נשבר" אומרת רונית "מאותו רגע הודעתי לכולם שאני לא שולחת את הילדה לבית הספר, עד שלא יימצא פתרון לדבר הזה. לא יכול להיות שהבת שלי תלך יום יום למקום שבו היא מרגישה שמפקירים אותה, שבו היא מרגישה לא מוגנת. למקום שמצלק אותה נפשית, כמו שהיא הגדירה את זה. וכשהיא באה לבקש עזרה אומרים לה 'אל תעצבני אותו'. מבחינתי המכתב הזה היה זעקה נואשת לעזרה. אני כאמא לא יכולתי לקרוא את מה שהיא כותבת ולהתעלם".

לדברי האם היא פנתה גם למשרד החינוך ולעירייה וביקשה לקיים בדחיפות פגישה, על מנת להסדיר את העניין ולמצוא פתרון לילדה. "פניתי לכל העולם ואישתו, כולם אטומים. קיימנו מספר פגישות, במהלכן שמעתי דברים שפשוט לא האמנתי. בעיריית יבנה אמרו לי שהבת שלי מדמיינת, שזו חוויה אישית שלה. זאת אומנם ילדה על הרצף, אבל היא יודעת לזהות כשפוגעים בה. באחת הפעמים שלחה העירייה אלינו הביתה קצינת ביקור סדיר. אני הייתי בעבודה והיא נפגשה עם עינב ואבא שלה, גם אחיות שלה היו בפגישה הזאת. במהלך הפגישה אמרה לה הקב"סית שאם היא לא תחזור לבית הספר ההורים שלה יכנסו לכלא. מאז הילדה חווה חרדות, בורחת כל פעם שרואה שוטרים במדים או ניידות. היא גם אמרה לי 'אמא אני מעדיפה לקבל כאפות, רק שלא ייקחו אותך לכלא'. אמרתי לה שאין לה מה לדאוג, שאף אחד לא הולך לכלא ושאני לא אאפשר לאף אחד לפגוע בה".

עינב בנדיק

הזדמנות נוספת

בתחילת חודש דצמבר נערכה פגישה נוספת בין הצדדים, במהלכה הבטיחו לאם ולילדה שהדברים ישתנו וביקשו שיתנו הזדמנות נוספת. "אמרו שישגיחו עליה, שלא יתנו להם להתקרב אליה ושיהיו עם האצבע על הדופק כל הזמן. רציתי להאמין שאכן הדברים ישתנו, אז הסכמתי. סיכמנו שהיא תחזור לבית הספר בהדרגה, בכל יום שעתיים, עד שתסכים להישאר יום שלם. כבר ביום הראשון לחזרתה של עינב לכיתה, הילד המדובר ראה אותה וצעק לעברה 'אני אדקור אותך עם סכין'" מספרת רונית "היא נבהלה ונכנסה מתחת לשולחן. המורה והסייעות בכיתה ניסו להרחיק אותו וגם אחרי שהוא הוצאה מהכיתה היא לא הסכימה לצאת. הילדה הייתה בפחד נוראי, ולקח לה שעה לצאת מתחת לשולחן. היא התקשרה אליי מיד לאחר מכן וסיפרה לי, ביקשה שאבוא לקחת אותה. בערב דיברתי עם המורה שלה והיא אמרה שבסך הכל היה בסדר גמור, למעט תקרית קטנה שהסתדרה לבסוף, אבל שזה לא היה משהו רציני. אמרתי לה איימו לדקור את הבת שלי וזה לא רציני בעינייך. אז היא הכחישה, אמרה שזה לא בדיוק היה ככה, אבל שהיא לא יכולה להגיד לי מה בדיוק היה כי מדובר במידע חסוי. בהמשך ביררתי עם הורים של ילדים אחרים, שגם הם אמרו ששמעו אותו מאיים על עינב בדקירות".

רונית החליטה שלא לתת הזדמנויות נוספות ועינב שוב נשארה בבית. היא שלחה מכתב לכל הגורמים הרלוונטיים ובו הודיע שאין באפשרותה להחזיר את עינב לכיתה: "נוכח האיומים וההתעללות הנפשית שבתי עינב חוותה מאחד הילדים, מרגע כניסתה למסגרת, ואשר הגיעו לשיא באיומים הבוטים של הילד 'אדקור אותה בסכין' ו'אהרוס אותה'". בהמשך כתבה: "ההתנהגות האלימה של הילד החריפה לאחרונה וכי  נראה שהוא  לא ישקוט על שמריו, עד אשר יצליח לבצע בבתי את זממו. המעשים האלימים והבלתי צפויים של הילד הותירו בבתי צלקת קשה מנשוא. החלטתי לנקוט בכל האמצעים המשפטיים העומדים לרשותי, על מנת להגן על שלומה, גופה ונפשה ולא להחזיר את בתי לגוב האריות".

ילדה מתקשרת ועצמאית

במקביל שכרה רונית את שירותיה של אשת מקצוע פרטית, מומחית באוטיזם, שמלווה את עינב ומאבחנת אותה. היא קבעה שהילדה כבר אינה זקוקה לכיתה מיוחדת ויכולה להשתלב בכיתה רגילה עם סייעת. כמו כן התרשמה שהאירועים שהיא חווה בכיתה משפיעים עליה נפשית ומקשים על קידומה והתנהלותה היומיומית. "התרשמתי מילדה מאוד תקשורתית, המתקשרת בקודים חברתיים כמעט רגילים. אי ההבנות שלה הן אי הבנות של ניואנסים חברתיים. עינב אף הצליחה ליצור קשר עם בנות הלומדות בבית ספר רגיל, כאשר חיפשה נואשות חברה של בנות גילה" כתבה. בשבוע שעבר נערכה פגישה נוספת ובה ביקשה האם לשלב את הילדה בבית ספר רגיל ביבנה, אולם נענתה בשלילה. "הגענו למסקנה שהכיתה הזאת לא מתאימה לעינב. הסברתי להם הכל, שהילדה עצמאית, נוסעת לבד באוטובוסים ושאני שולחת אותה לקניות. אמרתי להם שאין לה מה לחפש יותר בחינוך המיוחד. הילדה משתלבת נהדר, ואנחנו רוצים אותה כאן בעיר שלנו וקרוב אלינו. אבל לא זכיתי למענה. פניתי כבר לכל גורם אפשרי וביקשתי גם פגישה עם ראש העיר ועדיין לא חזרו אליי. אנחנו נואשים לעזרה, כל המצב הזה מאוד מורכב עבורנו. עינב זקוקה למסגרת ולחברה. אני כבר חודשיים נמצאת בסטרס, סערת רגשות ופחדים. אני מפרנסת יחידה, אבא של עינב חולה לב ויש לי עוד בת גדולה שגם היא על הרצף. כל הקושי הזה נופל רק על הכתפיים שלי ואני כבר לא מסוגלת לשאת אותו. זה מאוד מייאש ומתסכל לדעת שיש מסביב כל כך הרבה אטימות ואי צדק".

מעיריית יבנה נמסר בתגובה: "הטענות כלפי הגורמים המקצועיים משוללות כל יסוד. מינהל החינוך הציע פתרונות מתאימים ולצערנו ללא שיתוף פעולה מצדה של האם. מטעמים של צנעת הפרט אין באפשרותנו לפרט את מלוא הפרטים הנוגעים למקרה זה. אנו סבורים כי ראוי שהנושא ימשיך להיות מטופל במסגרות המתאימות ולא מעל דפי העיתון".