.

לפני פחות מחודש יצא לאור ספרה של שרה וינשטיין 'אור בקצה היער', המספר את סיפור חייה כילדה בזמן השואה. על עטיפת הספר ילדה קטנה, שמחבקת עץ. זוהי שרל'ה הקטנה, ילדה בת 6.5 שחיה יחד עם אביה ואחיותיה שלוש שנים ביער, בניסיון להסתתר מהנאצים ולהישאר בחיים. "את הכריכה עשיתי, יחד עם חברה, מבד. וכן, זאת אני וזה יצא מאוד יפה. אני עדיין כולי נרגשת ולא מאמינה שהוצאתי את הספר הזה. כבר לא חשבתי שזה יקרה לעולם" היא אומרת.

את סיפור חייה של וינשטיין הבאנו ב'יבניתון' בהרחבה בחודש דצמבר האחרון, לאחר שבעלה אברהם (אברשה), גם הוא ניצול שואה, הלך לעולמו בגיל 85 והותיר את שרה בלעדיו, לראשונה מזה כ-70 שנה.

שרה וינשטיין לבית חייט נולדה בשנת 1935 בעיירה סטפן שבפולין, היום באוקראינה, לבנימין ומרים, ולה חמישה אחים ואחיות. בספטמבר 1939 כבשה ברית המועצות את סטפן, ושני אחיה הגדולים של שרה גויסו לצבא האדום. ביולי 1941 כבשו הגרמנים את העיירה והמשפחה ברחה והסתתרה בכפרים, עד שנתפסה והוכנסה לגטו שהוקם. "צעדנו כמה ימים, עד שהגענו לגטו. היינו שם שנה ורבע. המבוגרים יצאו לעבוד במילוי שקי פחם, והילדים נשארו בתוך אולם ענק. היינו ארבעה ילדים וזוג הורים. אחיות שלי עבדו באיסוף עלים וניקיון שירותים, ואני הצטרפתי לעבודות ובזכות זה קיבלתי עוד פרוסת לחם או עוד מנת מי מרק. הייתי בסך הכל ילדה בת 5.5" כך סיפרה שרה בעבר ל'יבניתון'.

כשנה לאחר שהגיעו לגטו, הוברחו על ידי חבר של אביה של שרה, פופיל. זאת לאחר שבנו, שעבד כשומר בגטו, סיפר לו על הכוונה לרצוח את כל היהודים שחיו בתוכו. הוא הביא אותם לביתו, אולם לאחר מספר שבועות התגלה הדבר על ידי האוקראינים, שפרצו לבית. "הם אמרו לכולנו לשכב. אמא נשכבה עליי, כיוון שהייתי הכי קטנה. את פופיל ואישתו הרגו ראשונים. אחר כך ירו גם באמא. הם הציתו את הבית וברחו. אני נפצעתי מאוד קשה, שמעתי אותם מדברים וצוחקים. אבא ראה שהאש מתחילה להתפשט, הסתכל החוצה וראה שהם אינם ואז צעק 'ילדים, מי שחי שיקום ויברח', אף אחד לא זז. כולנו היינו בהלם, מפויחים מהשריפה ועם ריח מזעזע, שמלווה אותי עד היום הזה. הוא עבר אחד אחד והזיז, מי שנותר חי קם" סיפרה שרה.

היא ניצלה מהטבח וברחה, יחד עם אביה, אחיה ושתי אחיותיה אל היער. הם לקחו איתם גם  את גופת האם, שם כרו את קברה בידיהם. שלוש שנים הם חיו ביער, חפרו בידיהם שוחות, ריפדו אותן בעלים ובלילות התכסו בעלים ובענפים. בכל תקופת ההסתתרות ביער לבשה שרה רק את אותה השמלה, שנדבקה לגופה והפכה קטנה עליה בכמה מידות. באחד הימים יצאה לחפש אוכמניות ביער ונרדמה ליד אחד העצים, כשחזרה גילתה שכולם עזבו את המקום והיא נותרה לגמרי לבדה. "ילדה בת 6.5 בודדה ביער, שיש בו דובים, זאבים ונחשים. לא ידעתי לאן לברוח ומה לעשות, החלטתי שאני חוזרת לעץ ומחבקת אותו, הוא ישמור עליי" היא מספרת. למעלה מ-50 פעם סיפרה את סיפור חייה, אך בכל פעם שהיא מגיעה לחלק הזה של הסיפור היא נשברת ובוכה. את הסיפור הזה ועל הדרך שבה היא ניצלה לבסוף היא מספרת בהרחבה בספרה החדש, עליו גם מבוסס העיצוב של כריכת הספר.

גילוי מרגש בזכות הכתבה ב'יבניתון'

במשך שנים רבות היא שתקה, רק אחרי שקיבלה טיפול במסגרת מועדון 'עמך' לניצולי שואה, החלה לדבר. בשנים האחרונות היא עושה הכל על מנת לשמר את זיכרון השואה. היא מקדישה לכך את רוב זמנה, מספרת בבתי ספר, בבסיסים צבאיים, משמשת כאשת עדות בימי הזיכרון ומלווה משלחות לפולין. באחד מהמסעות הללו לפולין פגשה את ראש מועצת נחל שורק אלי אסקוזידו, ששמע את עדותה והפציר בה לכתוב ספר. "לספר צריך חומר ואני אמרתי לו 'איזה חומר יש לי? הייתי ילדה קטנה ואני לא זוכרת כלום'. אלי שלח לי אישה מדהימה, ורדית לוי, שהגיעה אליי כל שבוע וקילפה שכבה אחר שכבה, עד שהקופסא בראש נפתחה. התחלתי להיזכר בעוד ועוד דברים והכל החל לצוף. עבדתי מאוד-מאוד קשה ארבעה חודשים, עבודה מאוד מאומצת, שהשפיעה עליי גם רגשית ונפשית. עכשיו הוא מונח על השידה ליד מיטתי וקראתי אותו כבר שלוש פעמים. בכל פעם שאני קוראת אני לא יכולה לעצור את הדמעות. מאוד קשה לי, זה לא משהו שאפשר להתרגל אליו".

רגע לפני שיצא הספר ובזכות הכתבה שפורסמה ב'יבניתון' קרה דבר מדהים. "אישה מירושלים ראתה את הכתבה בפייסבוק ויצרה איתי קשר. היא סיפרה שדודה שלה, הייתה עם אברשה ואמא שלו במחנה העקורים בברגן בלזן, וכתבה עליהם כתבה, שאנחנו לא ידענו עליה בכלל. היא סיפרה שאבא של אברשה נרצח באושוויץ, ועד אותו רגע לא ידענו מה עלה בגורלו, למרות שחיפשנו בכל מקום וכל פיסת מידע. מסתבר שהאמא ידעה שהוא נרצח, אבל לא סיפרה לאברשה. שם, במחנה העקורים, כשהקברים עוד פתוחים והתנורים חמים, עבדה אמא של אברשה במטבח. ואותה כתבת הגיעה מדרום אמריקה כדי לסייע ולהתנדב במקום, העין שלה צדה את האמא והבן והיא תיעדה אותם. קיבלתי לידי תיעוד של השיחות האחרונות שניהל אברשה עם אמא שלו, רגע לפני שנפטרה ממחלת הסרטן במחנה העקורים ולא זכתה לעלות לארץ ישראל. לפני שנפטרה היא עוד הספיקה לקבל, יחד עם אברשה, את אישור העלייה לארץ. כשמצבה הורע היא אמרה לו: 'אני רואה שאצטרך למות במקום הארור הזה'. ואברשה, שישב לידה עד שנשמה את נשימתה האחרונה, אמר לה: 'אל תדאגי אמא, אני אעלה לארץ ישראל. אני אהיה חלוץ טוב' וכך היה. אני לא יכולה לתאר את ההתרגשות שאחזה בי כששמעתי וראיתי את הדברים הללו. כל כך כואב לי שאברשה לא זכה לראות את זה ולא זכה לשמוע לפני מותו מה עלה בגורלו של אביו. לשמחתי עשינו מאמצים והצלחנו להכניס את הקטעים הללו לספר".

 

למי מיועד הספר?

"הספר מספר את קורות חיי וחיי משפחתי בזמן המלחמה. יש שם את סיפור הילדות שלי וגם את סיפורה של השואה מנקודת המבט שלי. זה ספר למבוגרים, אבל יכול להתאים לילדים מגיל חטיבת ביניים בערך. יש בו גם מוסר השכל ואני מדברת על זה שצריכים לעשות הכל כדי ששואה נוספת לא תהיה".

יש לך חשש שהזוועות הללו יקרו שוב?

"אני אומרת 'אלוהים ישמור', אבל כן, לצערי כן. אם אנחנו לא נחיה בשלום עם עצמנו, אז כן. המדינה היום היא לא מה שאנחנו בנינו ופיללו לו. הפכנו להיות חברה אלימה ולא סבלנית. אם לא נכבד אחד את השני כל אויב יוכל לנו ואם נהיה חזקים ומאוחדים אף אחד לא יוכל לפגוע בנו. יש לנו צבא מדהים, יש לנו מולדת, אבל זה לא מספיק. לי לא הייתה מולדת ואני יודעת מה זה לחיות ללא מולדת. היום יש לנו את האדמה שלנו, אבל אם לא נשמור קודם כל אחד על השני הכל יכול לקרות. וזה מפחיד".

איפה אפשר להשיג את הספר?

"אצלי. בדקתי אפשרות להפיץ אותו בחנויות הספרים, אבל לצערי זה עולה הרבה מאוד כסף ואין לי את האמצעים הללו. חשוב לי לציין שהספר נכתב ויצא לאור בזכות תרומות שקיבלנו מאנשים טובים וגם ראש העיר צבי גוב-ארי נתן תרומה יפה. זאת הזדמנות נהדרת להודות לכל מי שלקח חלק בשימור הזיכרון החשוב הזה".