דרור ובני משפחתו

דרור פחימה איש עסקים עצמאי שייבא מכונות שתייה לארץ, ומנגד שחקן כדורסל וצוללן בנשמה. בגיל 17 החל לשחק כדורסל ב"הפועל גליל עליון" ולאחר מכן ב"הפועל תל-אביב", שם זכה בגביע המדינה עם המאמן האגדי רלף קליין ז"ל. במהלך חייו הספיק לשחק בליגת העל בכדורסל, עד שמסת האימונים הקשתה עליו והוא החליט לשחק בליגה הלאומית. לפני ארבע שנים הוא פרש מכדורסל פעיל, ולפני שנה החליט לשחק בהתנדבות ב"מכבי גדרה".

אהבתו לים התחילה לפני כ-15 שנים, לא לפני שהכיר את האהבה הגדולה שלו- אשתו נורית, אותה הכיר במהלך שירותו הצבאי.

"הגעתי לבסיס בו שירת דרור, הוא הסתלבט עליי וחשבתי שהוא המפקד", מספרת נורית "הוא תחקר אותי ובדק את התיק הרפואי שלי עד שמישהו אמר לו 'עזוב אותה', והבנתי שהוא לא המפקד. מאוד התרשמתי ממנו, הוא היה ענק שמתנשא לגובה של 2.02 מטר. בשנת 97 התחתנו ונולדו לנו שני בנים, שחר והראל".

האהבה לים החלה מדייג עם אביה של נורית אשתו, משם הוא המשיך לצלילה. דרור עשה את כל הקורסים האפשריים בצלילה, היו לו חברים שהיו יוצאים איתו לשייט בספינה, כשחלקם היו דגים וחלקם צוללים. "הם היו קבוצה מאוד מגובשת, הם היו יוצאים לצלילה פעם בשבוע, בדרך כלל בשבתות", מספרת נורית.

נורית אשתו, היא מנהלת סניף אשדוד של מכון הכושר GO active. אישה סמכותית שלרגע נראתה לי שברירה. בכל פעם שדיברנו על דרור הבחנתי שקשה לה לדבר עליו בלשון עבר, וקולה נחנק. "מאוד דאגתי לו, התווכחתי איתו שלא ייצא לצלילה", היא חוזרת ליום המר "כל הדרך לתל-אביב ניסיתי לשכנע אותו שינוח קצת, ודרור אמר לי 'טוב אני עוזר להם לסדר את השעונים וחוזר הביתה'. אבל כמובן שהוא נכנס לצלול". זה התחיל בצלילה לילית שגרתית עבור דרור וחבריו, אחד החברים נשאר על הספינה, דרור וחברו דני ירדו לצלול כאשר היה ביניהם קשר באמצעות פנס. לפתע דני איבד כל קשר עם דרור בגלל בעיה שהייתה לו בסנפיר, ולכן החליט לעלות חזרה מחוץ למים. כשעלה מצא את דרור כשהוא הפוך מעל פני המים. דני והחבר שהיה על הספינה העלו את דרור וניסו להחיות אותו, הסתובבו והתחילו להפליג לעבר הנמל. צוות מד"א המתין להם בנמל, ולבסוף קבע את מותו של דרור.

"הטלפון שלי צלצל בשעה 23:26 וחשבתי שזה מהעבודה שלי", משחזרת נורית "התקשרו ממשטרת תל-אביב וביקשו את מספר תעודת הזהות של דרור, הם אמרו שהוא לא מרגיש טוב ושהוא לא יכול לדבר. נתתי להם את תעודת הזהות שלו ואז הם אמרו לי להגיע לבית החולים וולפסון, אבל לבוא עם חברה. קראתי לחברות שלי, אחת נשארה בבית עם הילדים והשנייה נסעה איתי.

"תבין, כל הדרך דמיינתי לי את דרור הענק והרמבו שלי, חשבתי שאולי הוא פצוע ואמרתי טוב אז אסחוב אותו בכיסא גלגלים. חשבתי על הבר מצווה של שחר ועל הטיול בר מצווה שתכננו. לא חשבתי אפילו לרגע שדרור מת. קיבלתי טלפון נוסף ואמרו לי שדרור נמצא באיכילוב ולא בוולפסון, כשהגענו לבית החולים הכניסו אותי לחדר שהיה בו רופא שהודיע לי את הבשורה המרה מכל, שדרור מת".

הספקת להיפרד ממנו?

"בוודאי. נכנסתי לחדר ולא ראיתי שרמבו שלי מת. הוא היה כל כך יפה. דיברתי איתו, נגעתי בו והתפללתי שהוא יקום. אז הבנתי שדרור שלי מת מדום לב במהלך הצלילה, הלב שלו כנראה לא עמד בלחץ הכבד הזה. הייתי צריכה להודיע לכולם וחברה שלי שלחה S.M.S תפוצתי שבו כתבה שדרור מת. תוך כשעה כל הרחבה שליד הבית הייתה עמוסה בחברים וחברות.

"היה לי קשה להודיע למשפחה שלו, העובדים הסוציאליים הודיעו להם. חזרתי הביתה בשעה חמש לפנות בוקר, הערתי את הילדים שלי והם חשבו שאני כועסת, לא הבינו מה אני רוצה מהם. הייתי צריכה לאזור כוחות על מנת לומר להם את הבשורה שהם איבדו את אביהם, ואז פרצנו בבכי יחד".

נראה שדרור הרגיש את הסוף הקרב, "בתקופה האחרונה הוא נפרד מכל החברים שלו, היו אנשים שלא ראו אותו 20 שנה", מספרת נורית "הוא הפך להיות תולעת ספרים וקרא המון בתקופה האחרונה. אתה לא מבין איזה אדם יפה הוא היה בתקופה האחרונה".

 

"דרור היה אדם רב גווני. איש ישר, אופטימי, הגון והיה מדבר בגובה העיניים. סיפרו לי שפעם הוא נכנס לבנק והפקיד 2300 שקלים, חזר אחרי חמש דקות לפקידה ואמר לה שבטעות כתבה הפקדה של 23 אלף שקלים", מספרת נורית בהערצה. "ללוויה שלו הגיעו אנשים מכל הארץ, מאנשי ספורט, דרוזים מכפרים שונים בארץ ועד חרדים ממאה שערים שאיתם הוא עבד. בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה אנשים שהגיעו ללוויה בגדרה כמו שהגיעו ללוויה של דרור".

גם במותו, דרור הצליח להשאיר משהו ממנו כשחתם בחייו על כרטיס אדי. "בבית חולים ביקשו את הקרניות שלו והסכמתי. לאחר מכן נודע לי שהקרניות שלו הושתלו בהצלחה בעיניו של מישהו אחר שהיה זקוק להם. אני לא מעוניינת לפגוש את מי שקיבל את הקרניות, מספיקה לי הידיעה שהעיניים של דרור הצילו אדם מעיוורון".

במהלך השבעה הגיעו כל יום מאות אנשים שבאו לנחם את בני המשפחה. נורית אסירת תודה לכולם, במיוחד לראש מועצת גדרה, יואל גמליאל. "כבר למחרת בבוקר הוא הגיע לביתנו. תוך שעות הוקם אוהל אבלים ויואל טיפל אישית בכל נושאי הקבורה. לא הכרתי אותו לפני זה וברצוני להודות לו".

איך ההרגשה לחזור לשגרה?

"מאוד קשה לי. אני מאוד מתגעגעת לדרור. לא נגעתי בכלום, לא בנעליים שלו ולא בספר האחרון שקרא. אני לא יכולה להחליף את המצעים שלנו. אני חושבת עליו כל הזמן.

דרור מאוד אהב את הים, הכדורסל ואת הטיולים בארץ. בכל מקום אני מדמיינת שהוא מביט בי במבטו המיוחד. קשה לי בלעדיו".

נראה שדור ההמשך של דרור גם התאהב בים ובצלילה, "לא מזמן חזרנו מאילת וצללתי עם הבן שלי. אני לא אוהבת לצלול, לא אוהבת את המים, אבל הבן שלי צולל יפה. היית צריך לראות את עיניו של דרור כאשר הוא ראה את ילדיו צוללים".

איך תרגישי כשהילדים ירצו לצלול בעקבות האב?

"דרור לא טבע, הוא קיבל דום לב בזמן הצלילה. זאת הייתה אחת האהבות שלו. החברים שלו כבר אמרו לי שהם ייקחו את הילדים לצלול כמו שאבא שלהם צלל, ואם הם אוהבים לצלול אני לא אמנע מהם לעסוק בזה".