כשמוריה דורי הייתה בגיל 9 היא ראתה מהצד איך כל מיני בנות עשו פליק -פלאקים באוויר ורצתה גם. היא הייתה מפנה את כל הסלון ומציבה שם מזרונים ובמשך יום שלם לא מפסיקה לקפוץ ולהשתולל ועל הדרך גם שוברת לא מעט מכשירים.

היא שכנעה את הוריה שייקחו אותה לחוג. העניין הוא שהחוג אקרובטיקה היה כל כך יקר שהם כמעט וויתרו אבל ביקשו סיוע עירוני. ראש העיר צבי גוב ארי נרתם לטובת הילדה הצעירה ועזר להם במלגה מסוימת. בלי המלגה, אומרים בבית משפחת דורי, היא לא הייתה מלכתחילה נרשמת. מגיל 10-15 הייתה דורי בחוג האקרובטיקה ביבנה ואפשר להגיד שהייתה הבולטת בתחומה. עם הזמן הפכה דורי למובילה ולהיות בצמרת הזוכות בכל תחרות שהייתה. בגיל 15 לאחר שהגיע לרמות הרבה יותר גבוהות נאלצה דורי לעזוב את הקן החמים ביבנה ועברה למקצועניות בחולון, שם מתפתחות כל המתעמלות. גם בחולון המשיכה דורי לבלוט ולזכות בתארים. אלא מה, בבית המשפחה ובעצה אחת עם הילדה החליטו שמוריה הצעירה תשקיע יותר בלימודים והפסיקה לתקופה מסוימת את האקרובטיקה לטובת הצלחה בבגרויות. אז דורי אכן סיימה את הבגרויות בהצטיינות ועכשיו היא מתפנה לחזור לעניינים של הסלטות באוויר. דורי, צעירה וביישנית לוותה במהלך כל הקריירה שלה על ידי אביה חיים החביב שבמהלך השיחה לא פסח על שום פרט בחייה ובתחרויות שלה. בכלל, כיף מאוד לראות הורים שמלווים את הילדים שלהם בענפי ספורט שהם לא כדורגל או כדורסל וחדורי אמביציה. דורי האבא הסיע במשך שנים את בתו לכל מקום. גם לבית ספר האולפנה בה לומדת הילדה, גם לגבעת וושינגטון שם למדה ובטח לחולון 4-5 פעמים בשבוע. לא קל בכלל. בנוסף, חובה לציין כי מדובר בבחורה ומשפחה דתייה מאוד וכל התחרויות וכל האימונים הם בגדרי ההלכה על פי הדת. לכל אורך הקריירה לא ויתרה דורי על שום פרט. אם זה בעניין לבושה הצנוע ואם זה בעניין התחרויות שאחת מהן הייתה אמורה להתקיים בשבת אבל במשפחה הצליחו להזיז את התחרות על מנת שהילדה תתחרה גם היא. מארגני התחרות נענו לבקשה והתחרות הוזזה ליום שישי בבוקר. התנהלותה ואופייה הנוח וכמובן יכולתה האקרובטית גרמו לכמה מקומות לקחת את דורי גם בתור מאמנת ואחרי שבשנה שעברה היא אימנה בעשרת, השנה היא מאמנת בגן יבנה באופן קבוע ולא מעט מתחרים על שירותיה. בימים אלו היא מתחילה לחזור ליכולת הגבוהה שלה וחלומה העיקרי הוא לייצג את ישראל במשחקים בינלאומיים באירופה, משימה שממש לא בלתי אפשרית עבורה.

מוריה, איך הגעת לענף הזה?

"פעם אחת הלכתי למרכז הספורט וראיתי איך הבנות מתעמלות שם ופשוט רציתי גם. הגעתי הביתה והתחלתי להוציא מזרונים לסלון ולקפוץ. למחרת הוריי כבר לקחו אותי להירשם לחוג הזה ומאז אני לא מפסיקה. אני מאוד אוהבת את זה ושמחה שזה הפך להיות חלק מרכזי אצלי. למזלי אבא שלי לוקח אותי לכל מקום ועוזר לי בכל מה שאני צריכה. היו לי קשיים להיות חלק מהחוג בגילאי 10-15 אבל ראש העיר עזר לי בעזרה כספית ובעצם בלעדיו לא הייתה נשארת בזה. הצלחנו לסגור מעגל כאשר ראש העיר הגיע לתחרויות במרכז הספורט וראה אותי בפעולה. תודה גם מגיעה לשאול דוד שגם הוא עזר בכל מה שניתן"

אני קצת פחדן. זה לא ספורט מסוכן?

"תראה, בכל ענף ספורט יש חשש מסוים מפציעות אבל אני התרגלתי לזה וכן, גם בענף הזה יש פציעות וזה לא נעים אבל ככה מתחשלים וזה מעלה ברמה"

מה ההורים אומרים על הענף הזה?

"ההורים דווקא מאוד תומכים ועוזרים לי בכל מה שאפשר. האבא היקר שלי מלווה אותי לכל מקום עם הרכב. הוא לוקח אותי לכל מקום שאני צריכה. אם זה הלימודים ואם זה האימונים שיוצאים 4-5 פעמים בשבוע בחולון וזה לא פשוט עבורנו אבל אני גאה באבא שלי שנותן כתף לכל בעיה ועוזר ומממן  מעומק ליבו"

מה החבר'ה אומרים על זה?

"הם מאוד מפרגנים לי ושמחים בהצלחתי ומעודדים אותי"

האבא של מוריה חיים סיפר קצת על בתו ומדוע החליט לתמוך בבתו בענף הזה. "כשהיא הייתה קטנה מוריה הייתה מזיזה את כל הסלון ומציבה מזרונים על הרצפה ופשוט ראינו ילדה שמטפסת על קירות. זה נשמע אולי הזוי אבל זה אמת. היא הייתה מטפסת על הקירות בבית. פשוט מדהים. הבנו שזה כל רצונה וכל הוויתה ולמרות הקשיים הפיננסים שבעניין ולמרות שנאלצתי להמתין מחוץ לאימון במשך שעתיים וחצי בחולון, המשפחה התגייסה למענה ונרתמה לעזור והיום אנחנו מאוד גאים בה על הישגיה" אמר האבא חיים בגאווה על בתו מוריה. אחרי הבגרויות, האימונים המפרכים, הנסיעות הארוכות והטיפוס על הקירות, חוזרת מוריה לעבוד קשה על מנת להצליח גם בפן הבינלאומי ומבחינתה החלום הוא לזכות במדליה בתחרויות באירופה. "החלום הוא לייצג את ישראל". לא כל יום יבנאית זוכה לייצג את המדינה. כולנו נחזיק לה אצבעות.