אַחֲרֵי יָמִים אֲרֻכִּים
בִּתִּי הַקְּטַנָּה הֵרִימָה לָרֶגַע
רֹאשָׁה מִבְּרֵכַת הַמָּסָךְ
וְגִלְּתָה עוֹלמָלֵא,
כָּל פִּלְאִי שֵׁשֶׁת יְמֵי הַבְּרִיאָה
הִתְנַקזוּ לָהּ יָשָׁר לְתוֹךְ הַפַּרְצוּף
אַבָּא!
הִיא קָרְאָה בְּבֶהָלָה

***

תנקשו סביבכם
את הטפשים והמיותרים,
הם חונקים,
לא נותנים
לצמוח
לפרחים הנבונים

***

יֵשׁ לִי חֻלְשָׁה
לַחֲצֵרוֹת עֲזוּבוֹת, לְבָתִּים נְטוּשִׁים,
אֲנִי יוֹדֵעַ שֵׁרוֹחַשִׁים
שָׁם, עדיין חַיִּים,
קוֹלוֹת, לִחְשושִׁים,
עָלֵי שַׁלֶּכֶת יְבֵשִׁים,
דיאלוגים שְׁקֵטִים בֵּין
עֲנָפִים וְשֹׁרָשִׁים

***

אֹרֶז מְקַבֵּל הַכֹּל בְּאַהֲבָה
פִּלְפֵּל, פוּל יָרֹק, קִשּׁוּאִים,
אֹרֶז חָכָם נוֹלַד לִשְׁתֹּק
שְׁתִיקָה שָׁוָה אֶלֶף מַתְכּוֹנִים

***

לְאַחַר מוֹת אָבִי
הִמְשַׁכְתִּי לְהִתְקַשֵּׁר לַמִּסְפָּר הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלּוֹ
בְּמֶשֶׁךְ שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים.
הַיּוֹם כְּשֶׁאֲנִי מְהֻרְהָר בְּנַפְשִׁי
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הָיָה
מַעֲשֶׂה שָׁפוּי

***

כְּשֶׁהָלְכוּ הוֹרַי לְעוֹלָמָם

נִקְטְעוּ שָׁרְשֵׁי הַשָּׁמַיִם שֶׁלִּי,

טוֹב שיֵשׁ לי אֶת בְּנוֹתַי

שָׁרשֵׁי אָדמתִּי

***

רַקָּפוֹת פּוֹרְצוֹת יֹפִי
סָמוּךְ לִגְבוּל לְבָנוֹן,
אוֹתָן רַקָּפוֹת
גַּם בַּצַּד הַשֵּׁנִי

***

אלי, אתה מגדיר עצמך כמרצה לכתיבה ניאו-רציונלית, כתיבה אקדמית, ספרות צרצרית רדיקלית, ומנחה סדנאות בישול של יצירות ספרותיות. אז קודם אנא ספר לנו קצת על עצמך: מקור, ילדות, בגרות, משפחה, עיסוק.

"נולדתי בטירת הכרמל, להורים מתוניס, גדלתי בבית תלת-תרבותי. הוריי דיברו צרפתית, ערבית יהודית (תוניסאית) ועברית. נראה לי שבהמשך הדבר השפיע על תפיסת עולמי החברתית-תרבותית ועל הכתיבה. בגלל מרד שלי בלימודים בבית-ספר דתי-ממלכתי נשלחתי ללימודים בפנימייה צבאית והתגייסתי לחיל האוויר. עסקתי במקצוע הצבאי (מחשבים) עד כעשר שנים לאחר השחרור, ואז שיניתי כיוון, לעיסוק בנושאים שתמיד עניינו אותי: ספרות ואנתרופולוגיה. כעת אני לומד לתואר שלישי, עסקתי במגוון תחומים וכיום אני מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת ומרצה במכללות בנושאים של כתיבה אקדמית ורב-תרבותיות".

מתי התחיל חיידק הכתיבה לקנן? כיצד הכול התחיל?

"קשה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת, אבל נדמה לי שאת השיר הראשון כתבתי בגיל 12 והראיתי לאמי. אני יכול לומר שחיידק הכתיבה היה המשך לחיידק הקריאה. בתחילה נהניתי לכתוב חיבורים בשיעורי לשון ולאחר מכן עברתי לכתיבת שירים וסיפורים קצרים, ברובם היה גם את האלמנט הקומי".

האם אתה רוצה לצאת בפריצה לתודעת הציבור הרחב מתישהו?

"ההגדרה של הציבור הרחב קצת מתעתעת. למעשה אני מוכר לחלקים בציבור. את השירים שלי לימדו לבגרות חמש יחידות בספרות ברשת בתי הספר 'אורט', שירים שלי התפרסמו בעיתון 'הארץ', בכתבי-עת אינטרנטיים, ואף נכתבו ביקורות חיוביות על ספרי השני – 'תיאטרון של איש אחד'. כמובן שאני חותר להגיע לציבורים רחבים יותר, ואף להגיע לפרסום בקנה-מידה ארצי בהמשך".

.

מהיכן ההשראות? איך שיר נולד?

"איך שיר נולד... זה יכול להתחיל בהשתאות לנוכח מראה מיוחד. למשל עץ אבוקדו עומד בשלכת במרכז מטע של עצים פורחים ירוקים להפליא. או מלצרית בוכייה בקפה 'גרג', שממשיכה למלצר, למרות העצב והבכי והדמעות המלוחות זולגות מעיניה וממתיקות את הקפה שלי.

ההשראה החיצונית בנויה על תשתית רוחנית ותרבותית פנימית, והשילוב בין השתיים בונה את השיר. נדמה לי, ואולי אני טועה - שמשורר ובכלל אומן, רואה את העולם בדרך שונה מאדם שאינו משורר. כלומר, הוא רואה תמונה אחרת, אולי רחבה יותר, אולי צרה יותר, בכל אופן הוא רואה פרטים שנעלמים מהעין הרגילה".

מה זה 'משורר נודד'? האם יש מקום לאמנות כזו כיום?

"לטעמי כן. אני רואה הבדל משמעותי ביני לבין משוררים תל-אביביים, שחלק גדול מהיצירה שלהם עוסק בחוויות אורבניות בכלל ובעיר תל-אביב בפרט. זה מצמצם את מנעד היצירה. גרתי במקומות שונים בישראל, מבת-ים ועד שלומי, עשרות מקומות, וכל מקום פותח בפניי צוהר לאנשים ותרבויות ותפיסות עולם מגוונות. כמובן שזה משפיע על הפריזמה של היצירה ומרחיב ומעמיק אותה. מבחינתי, משורר נודד נכנס למכונית בלי שום תכנון מוקדם ונוסע דרומה או צפונה לפי מצב הרוחות, וההשראה מתחילה לפעפע כבר בדרך. אני נוסע לדרום (שדרות, נתיבות, אשקלון) פעמים רבות כשהמצב מתחמם והאזור סופג מטחי טילים. מדבר עם התושבים, מקשיב, מתבונן, נכנס איתם למקומות מוגנים בזמן אזעקה".

משורר נודד הוא גם משורר בודד?

"לא בהכרח, אבל אני מניח שהבחירה בבדידות לעיתים קשורה בהתנתקות לטובת חיפוש טריגרים ליצירה. בהכללה ניתן לומר שבדידות היא חלק ממנת חלקו של משורר, מעצם העובדה שהוא לא יכול לחלוק את צורת ראיית המציאות שלו עם כולם".

מי הקהל אליו אתה כותב, או שמא אתה כותב לעצמך, ומי שנהנה על הדרך זה כבר בונוס?

"שאלה לא פשוטה. בעיקרון לכתיבה יש מספר הסברים. אני כותב לעולם הגדול, בתקווה שהיצירה תגיע לכמה שיותר אנשים".

אני אישית מתעלף מהטקסטים המדוייקים כל-כך - האם אתה משכתב, או כותב בשליפה? מהיכן הדיוק?

"עם השנים, ושכלול תהליך הכתיבה, אני מבצע עריכה תוך כדי כתיבה. יש בתוכי גם את החלק של העורך, שמכריח את הצד המשוררי להיות מדוייק".

אתה אדם עצוב או שמח, אופטימי או פסימי? גם וגם?

"אומנם נהוג לחשוב שמשוררים הם אנשים עצובים, מהורהרים, נוגים. במקרה שלי אני אדם אופטימי-ריאלי, ומכאן גם הצד הציני-קומי לעיתים בשירים שלי".

מי המבקרים הראשונים שלך, הקוראים הראשונים?

"זה משתנה מתקופה לתקופה, לעיתים בנות-זוג, לעיתים הבנות שלי, ולרוב קוראי הפייסבוק".

.

האם אתה מרגיש שהכתיבה השתנתה במהלך השנים, התחדדה?

"אכן השתנתה. התואר השני שלמדתי באוניברסיטת חיפה, היה תואר ייחודי ליוצרים, סופרים ומשוררים-מרצים. יוצרים כמו מאיר ויזלטיר ורונית מטלון סייעו לי בהשבחת הכתיבה".

החומרים שלך שאובים גם ממעמקי הנפש, גם מנסיבות החיים, גם מהמיידי, מהחוץ, הטקסט המשובח, האלמותי, על המקומות הנטושים, הריקים.

"קשה למשורר עצמו לנתח את יצירתו או מקורות יצירתו, אבל יש בכתיבה השפעות של המיידי, וגם של זרמי עומק נפשיים, חלקם לא מודעים, השפעות של משוררים כמו עמיחי ורביקוביץ' וכותבים אחרים".

כיצד אתה רואה את המשך הדרך האמנותית, או שתמשיך לכתוב לפייס ולמגירה לנצח – שאלה אולי קצת חצופה, אבל מה צריך לקרות כדי לדחוף אותך לצאת מהמאורה?

"אני מזמן כבר לא כותב למגירה. במרץ 2020 יתפרסמו שני ספרים שלי. ספר שירה שלישי וספר פרוזה ראשון".

הספר הראשון, 'משב רוח צונן' – ראה אור ב-2010, האחרון, 'תיאטרון של איש אחד', ב-2014 – מה קורה בחמש השנים האחרונות?

"אם הייתי יכול להתפנות רק לפרסום ספרי שירה הייתי מפרסם אחד בכל שנה. יש לי מספיק שירים לחמישה ספרים, אבל אנחנו אנשים עמלניים, והפרסום נדחק הצידה עד שמתפנה הזמן".

שיתוף הפעולה עם איתי אליה - מתוכננות הופעות קאמריות נוספות מעין אלו?

"אחרי פרסום ספר השירה הבא, נחזור להופיע אני מקווה".

איך מרגישים ברגע ששיר פוגש לראשונה את אוויר העולם? התרגשות? חשש מביקורת?

"סקרנות לגבי הביקורת, לא חשש. יש פער בין השיר שלי כפי שנראה בעיניי לביו פרשנויות של הקוראים, שמאוד מפתיעות אותי. בחלק מהמקרים הפרשנויות יותר "חכמות" מהשיר עצמו, ונוגעות בנושאים שלא בהכרח חשבתי עליהם בכתיבה, לפחות לא באופן מודע".

האם העניין של לשאת חן, להפגין את הכישרון - להשוויץ, בקיצור, ביכולת האשפית של הלהטוט במילים – משחק תפקיד?

"בהחלט".

שתי השאלות הקריטיות ביותר מבחינתי:

האחת: כיצד השוטף והיום-יום והבנאליה חיים תחת קורת-גג אחת עם הרוח והפואטיקה והקדושה של המילה?

"חיים מצוין. יש הרמוניה לא מודעת ביניהם וכל אחד מהם מניף את דגל המנהיגות בזמן המתאים".

והשנייה: מה תייעץ לכותבים למגירה, וליותר אמיצים קמעה, שמשדרים את נפשם ורוחם לפייסבוק? ולאלה שמתביישים, שמהססים?

"אני מציע להם לבקש ממשוררים ועורכי שירה לקרוא את יצירתם כדי לקבל משוב אוניברסלי אובייקטיבי ככל האפשר על יצירתם, ובאמצעות הביקורת לנסות לשכלל את הכתיבה. אני גם מציע להשתתף בסדנאות של כתיבת שירה שמונחות על-ידי משוררים, ורק לאחר מכן לפרסם את ספר השירה".

***

שירים לקינוח בערב שבת

לֹא יַעֲזֹר לָך כְּלוּם
אֲנִי אַצְחִיק אוֹתָךְ,
וַאֲחַיֵּךְ אוֹתָךְ
עַד שֶׁעֹגֶן הַבַּרְזֶל החלוד
שֶׁמּוֹרִיד אוֹתָךְ לַקַּרְקָעִית
יצמיח סביבו
שונית אלמוגים

***

יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיָכְּחִילוּ הַשָּׁמַיִם
וְתַלְבִּין הַנְּשָׁמָה
וְתַאָדִים הָעֶרְגָּה
וְתָבוֹא הַשַּׁלְוָה

***

עֵת הָיִינוּ נַעַר וְנַעֲרָה
אֶת ביכורי גופינו
הָיִינוּ מְבִיאִים זֶה לְזוֹ
בּסּוֹף כול יוֹם,
כָּל יוֹם הָיָה עֲבוּרֵנוּ
חַג מַתָּן

***

בְּבֵית הַסֵּפֶר הַיְּסוֹדִי,
יַלְדָּה גִ'ינְגִ'ית בוכה
מְנַסָּה לִמְחֹק עִם מַחַק גָּדוֹל,
נְמָשִׁים קְטַנִּים

אִמָּא אָמְרָה:
"נְמָשִׁים זֶה אִפּוּר טִבְעִי
שֶׁל אֱלֹהִים"

***

אָבִי טָמַן אֶת זִכְרוֹנוֹתָיו
בְּקֻפְסַת נַעֲלַיִם
כְּבֵדוֹת וּמְסוּמַרוֹת,
וְיָצָא לֶעָמַל יוֹמוֹ
וְרַק שִׁיר צָרְפָתִי קָטָן
מַרְחִיב אֶת צְעָדָיו
אֶל עוֹלָמו

***

הֶעָצָה מוּל חַלּוֹנִי
בָּחֲרָה לְהִתְקַשֵּׁט
לִכְבוֹד הָעֵץ שֶׁלָּהּ
בְּמַּרְאֵה שֶׁל שַׁלֶּכֶת עֵירֹמָה,
הוּא הִשִּׁיל לכבודה ירוקים,
ערוות עָלִים

***

סְּטִירַת הלְּכִי
לא היתה הַכּוֹאֶבֶת
מִכָּל הסטירות שקיבלה,
חֲבָל שֶׁבִּלְבַּלְה
אלימות עִם גַּבְרִיּוּת
מזלה שהרפה
עכשיו אישה אחרת חוטפת

ואנחנו שותקים

***

כשאני עובר ליד חצרות סגורות,
ורואה כלבים עצובים
מחפשים פינת חופש קטנה
אל העולם, צוהר קטן,
דרכו הם יכולים לשרבב
את אפם, אני חייב להיעצר.
ללטף את ראשם, לדבר אל ליבם
לעודד אותם, אני נשאר
איתם לכמה דקות,
לפעמים למעלה מזה,
קורא להם בשמות חיבה
מבטיח להם שעוד
יבואו ימי החופש והאושר שלהם

***

דתות זה לחלשים וילדותיים
אלוהים זה לכולם,
כול אחד ייקח
כמה שהוא צריך

***

אֲנִי לֹא אוֹהֵב כְּבִיסָה בְּמִסְתּוֹרִי כְּבִיסָה,
בִּנְיָנִים מְלֻטָּשִׁים, אוֹהֵב כְּבִיסָה צַעֲקָנִית
חֻלְצוֹת אֲדֻמּוֹת מִתְנוֹפְפוֹת בָּרוּחַ,
מַתִיזוֹת טִפּוֹת גְּדוֹלוֹת,
סְטִירוֹת וּלְטִפּוֹת,
אֶל לֵב הָאֲדָמָה הַקָּשָׁה

***

בַּלֵּילוֹת הַקָּרִים הָאֵלּוּ
חֲתוּלִים מיוחמים בוכים לְאַהֲבָה
אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתָם מבעד למסכי הַגֶּשֶׁם
חֲתוּלִים אֲחֵרִים מֵתִים מַקּוֹר עַל הַכְּבִישׁ הַקַּר.

***

ספרים של אלי אביר שראו אור עד היום:

משב רוח צונן (תל-אביב, הוצאת 'סער', תשמ"א 1981)

תיאטרון של איש אחד (תל-אביב, הוצאת 'גוונים', תש"ע 2010)