סיפורו של אבי, מאיר נרציזנפלד, לא הגיע אליי ממנו. להפך - הוא לא הוציא מילה וחצי מילה בכל שנות חייו על מה שאירע לו ולמשפחתו בשואה.

כילד וכנער לא רציתי בשום אופן להציק לו בשאלות ולפתוח את הפצע הנורא שהוא נושא עמו מאז, וגם לא הייתי מודע למשמעות השואה ומוראה על אבי, אמי ומשפחותיהם. ואולי, מי יודע, גם אני פחדתי לשמוע. רציתי להישאר מחוץ לסיפור המפחיד הזה, שהתרחש במקום רחוק, בגולת פולין הרחוקה ולפני הרבה שנים.

פרטי

אבא מאיר הלך לעולמו לפני 25 שנה מבלי שדיברתי איתו על משפחתו בשואה, והצער שלי על כך מלווה אותי שנים רבות, מאז שהגעתי להכרה על משמעות הדברים שקרו לאבי בשואה ועל מה שנשא עמו בלבו ובהכרתו. וכשהתחלתי לגלות עניין ורציתי לדעת מה קרה למשפחתו, התחלתי ללקט רסיסי מידע ממה שאמא אמרה ועוד טיפה מדודתי, ועל המעט שאספתי הוספתי מידע כללי ממקורות העיירה, ואת החסר השלמתי מדמיוני. התקשורת שלי עם אבי לא הייתה גדולה, וכנראה כך היה נוח לי ונוח לו - שאני לא מבקש ממנו לספר על מה שקרה למשפחתו בשואה, ובכך לפתוח את הפצע הנורא שלו.

יש נושאים שצריכים ויכולים להתברר רק עם ההורים, ואני למדתי שהנוחיות שלי וחוסר המודעות והרצון להכיר את משפחתי ומה שעבר עליהם בשואה, גרמו לי לאבד את קורותיו של אבי ומשפחתו בשואה, ועל כך יש בי צער גדול.

הבשורה הקשה

אבא מאיר נולד וגדל יחד עם עוד שלושה אחים ואחות, בעיירה (שטעטל) בדרום מזרח פולין במחוז לובלין. בהגיע לאמצע שנות העשרים שלו, הוא התחתן ועבר להתגורר בעיירה שבה התגוררה משפחתה של אשתו, טומאשוב לובלסקי, והוא השתלב במסחר של משפחתה. המשפחה הלכה והתרחבה ונולדו להם שלושה ילדים.

מאיר ז"ל אביו של מאיר

עם פרוץ המלחמה, באחד בספטמבר 1939, כבשו הגרמנים את פולין במהירות ולעיירה של אבא הם נכנסו כעבור כשבועיים, ומיד החלו לפגוע ביהודים והחלו להחרים סחורות ומוצרי מזון ובתים לטובת הכוחות שלהם, ולחטוף יהודים לעבודות סלילה ובינוי. כעבור שבוע יצאו לפתע הגרמנים את העיירה ובמקומם הגיעו חיילי הצבא האדום שכבשו את חלקה המזרחי של פולין על בסיס הסכם מולוטוב ריבנטרופ. חיילי הצבא האדום התנהגו בסדר עם היהודים, אך כעבור עוד שבוע ימים הודיע המפקד כי חלה טעות בקביעת קו הגבול, והעיירה צריכה לחזור לידיים גרמניות וכי הצבא האדום עומד לסגת תוך יומיים בחזרה לכיוון מזרח.

בצעד של נדיבות הם הודיעו כי מי שמעוניין לעזוב את העיירה ולעבור לצד שבשליטתם, יכול לעשות זאת. היהודים של הקהילה נכנסו לדילמה מה לעשות. האם לעזוב את הבית? ואם כן לאן ללכת ומה לעשות עם הזקנים והילדים, ומה יהיה על הבתים שיותירו מאחור?

אבא ומשפחתו היו כמובן חלק מזה ואף הם התחבטו מה עליהם לעשות, ובשלב הזה החליטה המשפחה להישאר בעיירה. משפחתו של אבא ראתה כיצד שכנים וחברים אורזים מעט כלי בית ומזון ויוצאים בעגלות עם סוסים בדרכם מזרחה לעבר הצד הסובייטי. כ-2,000 יהודים החליטו לעזוב  את העיירה.

עם חזרתם של הגרמנים לעיירה החלו מיד הרדיפות והגזירות והחרמות מחנויות ובתים של יהודים, וחטיפות לגיוסים לעבודה. אבא ראה כי המצב מחמיר מיום ליום והבין כי הוא חייב לעשות מעשה. הוא אמר למשפחה שהוא מתכוון לעבור את הגבול לצד הסובייטי ושם הוא יחפש מקום מגורים עבור המשפחה באחד הכפרים או העיירות, ולאחר שימצא מקום יחזור לעיירה להביא את המשפחה. הוא לא היה היחידי, רבים מהיהודי העיירה פעלו כך.

יחיאל נרקיס

כאשר אני חושב על המשפחה של אבא בשואה ומגיע לנקודה שאבא מחליט לצאת למסע הזה, אני לא פעם שואל את עצמי, איך ההרגשה לעזוב בית, אישה וילדים ובפרט בתקופה כל-כך מסוכנת, ולצאת בעצם אל הבלתי נודע ועם סיכוי לא לחזור.

אזור הגבול בזמן הזה היה מסוכן ביותר. גם הגרמנים וגם הצבא האדום הגבירו מאד את השמירה והסיורים, ובפרט הסובייטים שלא רצו להגדיל את מספר הפליטים (שכבר הגיע לכ- 300,000 איש) שחיו בתנאים קשים בערים ובעיירות הגבול. אבא הצליח לעבור את הגבול והמשיך לנוע בשטח שבשליטת הצבא האדום אך לבסוף נלכד על ידי משמר הגבול הסובייטי. לא ידוע לי האם נלכד בדרכו למצוא מקום עבור משפחתו או שנלכד בדרכו חזרה אל משפחתו. בתנאים הכאוטיים ששררו אז בכל האזור, ציפתה המשפחה בדאגה גדולה לחזרתו של אבא תוך שהם מפתחים תקווה שהנה אבא ישוב וייקח אותם למקום אחר שם יוכלו לחיות בשקט ובביטחון.

אבא הושלך למעצר ואחר כך נשפט ונגזרו עליו חמש שנות מאסר. בכלא חלה בגנגרנה (נמק) ברגל, שהחל להתפשט בגוף ועמדו לקטוע את רגלו, וכאן סיפר אבא כי רק בזכות התעקשותה של רופאה יהודיה מסגל בית הסוהר, שנלחמה להציל את רגלו והצליחה החלים. קרוב לוודאי שלא נודע למשפחתו שנלכד על ידי הצבא האדום, ואם לא חזר, חשבו אולי שאינו יכול לחזור או אולי נהרג בניסיון לחצות את הגבול.

פרטי

כעבור כשנה וחצי, בקיץ 1941, שוחרר אבא מבית הסוהר וחי כפליט יהודי נע ונד בברה"מ עד לסיום המלחמה במאי 1945. גם על תקופה זו לא סיפר מאומה ואנו גם לא שאלנו.

עם סיום המלחמה חזר אבא לעיירה תוך חששות כבדים שלא ימצא אף אחד מבני משפחתו בחיים, ולחרדתו אכן גילה שכל משפחתו נרצחה ולא נותר אף אחד שיוכל אף לספר לו על חייהם הנוראים עד המוות ועל מקום רציחתם.

אבא עזב את העיירה בדרכו לעיר לודז', ואחר כך לעיר שצ'צ'ין, שם התרכזו מרבית הפליטים היהודיים ששהו בברה"מ בזמן המלחמה. בעיר לודז' הכיר את אימא יוכבד ושם הם התחתנו ומשם המשיכו לנדוד למחנה עקורים בגרמניה, שם נולדה אחותי הבכורה. בשנת 1949 עלו אבא ואמא, שני ניצולי שואה, לישראל כאשר הם נושאים בלבם ובנפשם את מוראות השואה ואת רצח בני המשפחה שלהם.

הם הגיעו לרחובות ובאותה שנה נולדו להם שני בנים תאומים, אחי הבכור, אבי ואנוכי, יחיאל. שמות הילדים ניתנו על שם הסבים והסבתה שנרצחו בשואה.

התגלית המסעירה

אבא הלך לעולמו, כאמור, לפני 25 שנה, בחלוף השנים גבר בי הרצון לגעת ולהכיר את משפחתו הראשונה של אבא שנרצחה בשואה ובעצם נעלמה, נמחקה. לפני עשר שנים נסעתי עם קבוצה של יוצאי וצאצאי העיירה למסע בפולין ובעיירה.

אז החל אצלי תהליך של מסע בזמן אל שורשיי ושורשי קהילת אבותיי ובעיקר רציתי לגלות ולהכיר, ולו את שמות הנרצחים במשפחתו של אבא ובמשפחתה של אימא. לאט-לאט החלו להיחשף בפני עוד ועוד שמות של הנרצחים ממשפחתי, אך תעלומה אחת נותרה בלתי פתורה, משפחתו הראשונה של אבא. לא ידעתי את שמות אשתו וילדיו של אבא, משפחתו הראשונה. אפילו את המין של הילדים לא ידעתי.

ב-2012 יצאתי שוב לעיירה וחידשתי את חיפושיי בארכיון האזורי, והנה בניסיון השני התגלה רישום הנישואין של אבי לסימה לבית גלרנטר, ומיד בצמוד לו רישומי הלידה של שלושת הילדים. גילוי זה גרם לי התרגשות גדולה מאוד עד כדי שלא יכולתי להוציא מילה מספר דקות. לאט-לאט עלו לנגד עיניי שלוש ילדות קטנות:

שיבע (בת שבע), בת 11 בהירצחה

צירלה (עדי), בת 10 בהירצחה

חנה, בת 5 בהירצחה

כעבור שעה צלצלתי לאחותי ולאחי וסיפרתי להם על הגילוי ועל החוויה שחוויתי. הגילוי הזה אפשר לי להנציח את בני המשפחה הראשונה של אבא, שאין להם לא קבר ולא מצבה בשום מקום, ולמלא עבור כל אחד מהם דף עד שהכנסתי למאגר השמות של הנרצחים בשואה.

 פרטי

אפליקציית הזיכרון

לקראת יום הזיכרון הבינלאומי להנצחת קורבנות השואה משיקה עמותת "דורות ההמשך" אפליקציה מיוחדת המאפשרת לתעד באמצעות הסמארטפון את סיפורם של נספי שואה וניצולי שואה, כולל מסמכים ותמונות. בסיום התהליך יעלה המידע לאתר ההנצחה של עמותת דורות ההמשך: "דורות ממוריאליין" (Dorot Memorialine), אתר שמכיל אלפי דפי הנצחה למשפחות הניצולים ולקהילות יהודיות שהיו ואינן עוד. כעת, כשדור ניצולי השואה הולך ומתמעט, רואים חברי העמותה כמחויבותם האישית להמשיך ולהנציח את זכרם של הנספים ואת סיפורי הניצולים – למענם ולמען הדורות הבאים.

פיתוח האפליקציה התאפשר בזכות סיוע של חברת פרטנר, אשר ממקדת את פעילותה הקהילתית ביצירת שינוי חברתי באמצעות האינטרנט והחיים המחוברים, ובתוך כך גם תורמת לחיבור ולתיעוד המורשת הלאומית והאישית, באמצעים דיגיטליים. בשנה האחרונה ליוותה פרטנר את הפרויקט ואת פיתוח האפליקציה, בהמשך לתמיכה ארוכת שנים בעמותת "דורות ההמשך".