לפני מלחמת העולם השנייה האוכלוסייה היהודית מנתה כ-16.5 מיליון בני אדם. כיום, למעלה מ70 שנה לאחר מכן, אוכלוסיית היהודים בעולם מתקרב למספר זה! למעלה מ70 שנים עברו ועדיין לא הצליח העם היהודי להתגבר על האובדן. איזה פוטנציאל עצום הפסדנו?- רופאים, נגרים, מורים, מהנדסים, שחקני כדורגל ועוד. האנושות כולה הפסידה.

שני הבדלים מרכזיים לעומת מסע קודם לפולין בהיותי תלמיד תיכון. האחד, היכרות עם סיפורה של סבתה של אשתי שכן כילד לא גדלתי בבית עם סיפורי שואה. סבתה הייתה היהודיה ה-138 באושוויץ והייתה מבין אותם יהודים שנאלצו להעביר את הגופות מתאי הגזים למשרפות. שנית, המשלחת הנוכחית ("מפקדים במדים") הייתה במסגרת קורס מ"פים/מג"דים וזכיתי להיות חלק מצוות מילואים, המורכב ברובו מהורים, מה שהשפיע על רמת הדיונים, השיחות והמחשבות.

טרבלינקה, מחנה השמדה בו נהרגו כ900 אלף יהודים, בשטח של 400 על 600 מ', בתוך 10 חודשים, על ידי כ20 נאצים. מפעל השמדה

"היו זוועות שלא ניתן להכיל", אמר גרשון המדריך בקרון היוצא מגטו לודג',"אבל כהורים לילדים, תארו לכם את הסיטואציה בה ילדה בת 3 מבקשת לעשות פיפי. לא מדובר בכם, שלכאורה יכולים לספוג את הבושה, אלא על ילדה, קטנה, חסרת אונים, שמבקשת לעשות פיפי בקרון עמוס באנשים". הסיפורים הקטנים, היומיומיים, אלה שלכאורה ברורים מאליהם בחיינו אנו, מלמדים אותנו כמה המצב היה לא נורמלי. מי שהתנהג נורמלי היה אדם לא נורמלי במציאות לא הגיונית. גבורה של ילדים קטנים, כדוגמת שני אחים בני 8 ו-10 הסוחבים את אביהם בגטו לודג' עד לבית העלמין וקוברים אותו בחשיכה לבד. הם מוצאים סלע גדול ומגלגלים אותו על הקבר ורק לאחר כ60 שנה, האח הגדול חוזר לשם ומוצא את הקבר. הוא מתפרק על הקבר ודואג להחליף את הסלע הגדול במצבה חדשה.

חיים קוזניצקי, כ170 מפקדים בצהל הצדיעו לו בטקס הסיום- לוחם אמיתי

חיים קוזניצקי, איש העדות, בן 91, ששרד את גטו לודג' ומחנה אושוויץ, ליווה אותנו במסע וריגש אותנו בסיפוריו הצלולים ובתיאורים הכל כך נוגעים ומדויקים. "אתם העדים עכשיו", אמר לנו והמשיך: "תפקידכם להעביר את המסרים באופן מדויק כדי שחלילה לא יהיו אמירות חסרות בסיס. בקרוב לא יהיו אנשי עדות ועליכם לדאוג שאף אחד לא ישכח או ינסה להכחיש את מה שהיה כאן". חיים סיפר כיצד הונו אותם, עד לרגע האחרון. כיצד אמרו לאנשים להשאיר את המזוודות בצד ולא לשכוח לקחת קבלה כי אחרת לא ימצאו את המזוודות שלהם כאשר 5 דקות לאחר מכן הוכנסו לתאי הגזים. חיים תיאר כיצד היו, במילותיו, "כצאן לטבח", עשו את מה שמוטל עליהם בלי לשאול שאלות ולא כי היו כנועים, אלא כי פשוט לא הייתה ברירה אחרת.

בכניסה לבירקנאו

ויש את המקומיים. השואה לא יכלה הייתה להתרחש אילולא סיוע מקומי. אמנם היו גם כאלה שסייעו ליהודים אך אי אפשר היה להגיע לעוצמת אסון שכזה אם המקומיים לא היו נותנים יד. הרכבות שנוהלו על ידי חברות אזרחיות, התושבים שידעו והבינו את הזוועות אך מחשש לחייהם או ממחשב כלכלית- עסקית של ריבוי מקומות עבודה, בתים ועוד בחרו לשתף פעולה. שיטת פעולה מדויקת ואוטומטית של הנאצים שבשנים בודדות (מאז עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון) הפכו שכנים, חברים, בני אדם להיות רוצחים. היינריך הימלר, ראש האס. אס. ימח שמו, כותב באחד מכתביו כי אנשיו הם המוסריים ביותר הפועלים לפי ההוראות, מבחירה וללא חריגה מהנהלים. אך בפועל, בתוך שנים בודדות, הופכים את היהודים ל"חומרי גלם", לכלים חסרי משמעות במפעל השמדה ועבודה ענק. מי שלא יעיל – לא ראוי. ויותר מכך, אף משמידים ראיות בסוף המלחמה לפי תכנית 1005. אגב, לא תמצאו, הוראה אחת כתובה של הרודן הנאצי היטלר על הפתרון הסופי. ישנם נאומים, ישנו הספר מיין קאמפף על תורת הגזע אבל עדות לכך שהוא עצמו נתן הוראות מפורשות כתובות- לא תמצאו.

רועי גבאי

להיות שם, לדרוך על האדמה הארורה, עם מדים ונעלי צבא, בשלשות, זה הניצחון של העם שלנו. זה הניצחון של הצבא שלנו ושל המדינה שלנו ועלינו לשמור על כך! להיות בבתי הכנסת היהודים בפולין ולשיר בקול, כפי שהם שרו אז, ללכת בגאווה עם דגל ישראל ולדעת שאנחנו לא ניתן לאף אחד להתיש או לנצח אותנו. ולהעביר הלאה. בהגדה של פסח ויציאת מצרים ישנו ציווי של "והגדת לבנך" ומטרתו שהילדים יכירו את הסיפור ויעבירו הלאה. באנלוגיה זו, סיפור השואה והזוועות של העם היהודי הינו ציווי שלנו להעביר את זה הלאה. חובתנו לספר ולדבר, על אחת כמה וכמה שאנשי העדות הולכים ומתמעטים, לילדינו, לחברינו, למכרינו, לחיילינו ולכל אדם באשר הוא. ולא רק ביום הזכרון לשואה.