.

הספר שאני קורא - 'מלך ולא מלך', מאת אליעזר היון, מוקדש בעיקרו לסיפור חייו של דוד המלך, שמלך על חברון וירושלים כשבע שנים ואחר כך שלושים ושלוש שנים על יהודה וישראל כולה, ונחשב לגדול מלכנו.

הספר מתאר את המרידות נגדו, ואת התנהלותו המוסרית והציבורית בפרשיות כמו סיפור נבל הכרמלי ואשתו אביגיל, פרשת בת-שבע אשת אוריה החיתי, ועוד.

יוצר מכל לכד את תשומת ליבי הסיפור המפורסם על אמנון ותמר, מרד אבשלום בנו השלישי של דוד, בנה של מעכה בת תלמי מלך גשור. בהחלט אני מזהה קווי דמיון בולטים בין מרד זה לבין מעשה ההפיכה השלטונית המתחולל כיום לנגד עינינו על-ידי האליטות המנוונות של המדינה וממסדיה.

נכון, אין המדובר בצבאות הנלחמים זה בזה כפי שהיה בימי מרד אבשלום, אך כפי שאבשלום בא מעומק הממסד המלכותי של דוד המלך, כך כיום קושרי הפוטש על הדמוקרטיה וריבונותנו. הם בשר מבשרנו. הם אינם גורם חיצוני לנו. הם "בחורינו הטובים" - לשעבר - אשר תרמו רבות למדינה, אך עם השנים התנוונו, כשלו בקריאת המציאות, העדיפו את העיסוק העקר והריק במופשטותם של ערכינו ועקרונותינו, וחדלו לחיות עם תובנות ההיסטוריה.

הציבור איבד את אמונו בהם, ותחת שישנו מדרכם הם יצאו לקרב מאסף על שימור ההגמוניה שלהם ועריצותם עלינו, ובשורתם היא הפיכה שלטונית של ממש.

הצגת נתניהו כאסון לאומי ותיאור מציאות חיים נוראה בישראל, שחושך וקדרות מלווים אותה, בשילוב עם עמידה מן הצד והאשמת כל העולם ואשתו תוך בריחה מאחריותם לדברים הלא-טובים המתרגשים עלינו, היא הטקטיקה של הקושרים המודרניים שקמו עלינו. ומנגנוני המשפט של המדינה הם כלי הזין שלהם.

הם שכחו כבר מזמן מהי דמוקרטיה ומהלכים בכחש על אנשי 'השבט הלבן' ומתחזים להיות גואלינו.

רדוף על-ידי מעשיו הבלתי מוסריים וחשוף עד מאוד למרידות נגדו, עוד מימי שאול המלך - מתגלה דוד המלך  כמנהיג לאומי מדרגה עליונה, עד שהפך הרי למשיח.

כמותו בעיניי נתניהו - ומכאן הביטוי היפה לדוד: "מלך ולא מלך", ודימויו בימינו למצבו של נתניהו: "ראש ממשלה ולא ראש ממשלה".