היום השלוליות הן לא מה שהיו פעם, אז כל העניין של המגפיים פחות לחוץ לי. חוצמזה שללכת עם כאלו מלאות בציורים של צבי הנינג'ה בגילי נראה לי מעשה מטופש וילדותי לאללה. ולא שקעקוע של ביבו ורוקסטדי מגן עליי מפני הקור ועושה אותי בוגר, אבל סבתא לימדה אותי שצריך לעשות בחיים את מה שאוהבים ומוצאים לנכון בכל מקום ועת. ברוך ה' עד היום זה עבד לי מצויין. גם בקור הנוכחי שמשאיר בני אדם קפואים בפוך בלי אומץ להושיט משם יד חשופה שתוריד כאפה לשעון ותסתום לו את הפה.

שלא תטעו – להתכרבל עם שוקו חם וכל הדאווין, זה נחמד, זה ביתי, זה רומנטי. לעוף בדיונות על מפלצת 4 גלגלים או 2 זה הרבה יותר, ולצורך העניין, זו ההתכרבלות שלי בחורף. הבוץ על הפנים הגרביים הספוגות. דלקת ריאות לומדים לחטוף באהבה ולאמר תודה עד הפעם הבאה שהיא תגיע.

 באחד הימים השבוע האחרון יצאתי לסידורים ברחבי העיר. לא שיש פה יותר מידי מרחב, אבל חוץ מלשחק בחולות מעת לעת יש לי גם טיולים בעיר אז נכנסתי לרכב, חיכיתי באומץ עד שהמזגן יחמם ויצאתי לדרך. ראוי לציין שהבוקר היה גשום מאוד והמשיך לילה סוער שכמעט וגרם לי לצאת מהבית עם קיאק. שדרות דואני לקטעים הפכו לאגמים קטנים עם כמויות מים שטיפסו על גדות המדרכה, כל כיכר מזדמנת הפכה למעגן ניקוז של מיני נחלים שהגיעו מכל רחוב שנקרא בדרכה ואם כל זה לא מספיק – אף לא רמזור אחד פועל.

לא חשבתי שקצת קור יגרום לאנשים בעירייה להשתתק ולעשות במכנסיים דווקא כשצריך אותם. מאוד צריך אותם. ותשכחו מנוחות של נסיעה ברכב עם חימום או עם הברבריות של נהגים בכביש בלי רמזורים. החיים יקרים מדי זה ברור. אני מדבר על אדון מבוגר ונכבד מאוד שראיתי עת חציתי נחל איתן ברחוב הדרור.

ערס שמבין בהונדה, אמר לי שצריך ללחוץ גז כשנכנסים לשלולית כדי לעבור אותה מהר לפני שמים ייכנסו למנוע, והאמת שכך הקפדתי לעשות רק שעד לאותו הרגע לא נתקלתי במצבים כאלה. עשרים אחוז השלמתי עם נזק ייתכן למנוע הרכב, אבל מאה אחוז שלם בלב שהאדון הנכבד יחצה את הכביש ולא יתמלא טיפה אחת של מים. ואחרי הכל זה לא הספיק. עת השלים האדון את חציית המעבר ופסע בצד ראשון על המדרכה, גל מים גבוה כיסה אותי מימין. את הגל השמאלי של הלאנטיס קיבל האדון הקשיש לצערי הרב. תכף ומיד סרתי לעזרתו ואיחלתי לנהג המאזדה כמה דברים בלב.

אדוני הנכבד והרטוב לא רצה לקבל את עזרתי. הפצרתי בו להיכנס לרכב ולהגיע איתי למחוז חפצו. הוא סרב כמעט בתוקף. לא כי נעלב, פשוט היה עסוק בלכעוס על היפנית שפנתה ימינה ומלאה אותו במים. הוא לא רצה לוותר לו. גם את זה למדתי מסבתא – שאסור לוותר אף פעם לאיש. כנראה שאדוני ידע זאת מצוין כי את מה שאחלתי לנהג הפראי בלב הוא אמר בקול רם. התרשמתי מאוד. הולך בשלוליות עם מקל כי בא לו בגיל של פחות מגפיים, עדיין מתנהג כמו ילד ומקפיד על החוקים של סבתא קלרה ז''ל. בנוסף לכל אלה הוא טרח להעלות את התהייה שעברה לי בראש.

למה איש בעירייה לא מרים את הכפפה שנזרקת פה שוב ושוב כל חורף מחדש? יבנה מתקדמת ועושה את זה בטיל. כמו שצריך, הגיע הזמן לטפל גם בדברים האלה. ילדים הולכים למוסדות חינוך ולא לכולם יש אבא עם אוטו בבית שיכול לשים אותם בטרמפ על הראש של השומר בבית הספר. הכיכר שמפרידה את לב יבנה מדואני מזכירה את הבריכה העירונית ומהווה מוקד סיכון בל יתואר. צומת הכניסה לעיר מכוון מול הצומת לא מביישת פקק ברחוב אלנבי גם בימי הקיץ, מיותר לציין איך היא נראית בבקרים כאלה. אתם הקוראים יודעים מצויין.

כולי תקווה שאולי החורף יימצא לנו פתרון לבעיות הניקוז הקשות בעיר שגורמות לסיכון ממשי בחיי אדם. קשישים עם מקל או בלי. ואולי בשעה טובה יתחילו לבנות את המחלף שהבטיחו לנו שיחבר את כביש 4 לירוקה ויחסוך הרבה זמן יקר לכולנו בבוקר.

אגב, לאדון הקשיש שלום. ראיתי אותו יום קודם לכתיבת שורות אלה באזור המרכז הישן. שאלתי לשלומו בקריצה והוספתי בחיוך אם הספיק להתייבש מאז. הוא כיווץ מבט וחזר יומיים אחורה לאותו רגע לח בדיוק. קימץ אגרופיו נשך שפתיו. ננעל. הוא לא שכח. שזה מדהים. כי למרות שלא אכלתי קוסקוס מזה 8 שנים לא הרגשתי כל כך קרוב לסבתא.