כעורך עיתון או אתר אינטרנט, תמיד קשה לבשר על מוות של אדם בטרם עת. תמיד עולים החששות מפני תגובה של בני משפחה שלא אוהבים את הפרסום, או תגובתם של אנשים מהמעגלים הרחוקים יותר, שהכירו את המנוח ונאלצו להתבשר על מותו דווקא דרך יבנה-נט, מה שהותיר אותם בהלם ובצער כבד.

מאידך, מטרת הפרסום הראשון הוא להביא לידיעת הרבים את מועד הלוויה על מנת לאפשר למי שרוצה, להגיע וללוות את המנוח בדרכו האחרונה, וכן ליידע על מקום ישיבת המשפחה האבלה.

השבוע, בפרסום פטירתה של סיגלית מזוז ז"ל, היה קושי מיוחד משום שבתה, הלומדת בארה"ב, הייתה בדרכה ארצה, מבלי שידעה כי אמה אינה עוד בין החיים והיה חשש שמא היא תיחשף לכך דרך האתר והשיתופים ברשתות החברתיות.

יד ימיני בכל הקשור לכתבות מגזין כאן אצלו, ג'ני פרנקל שלום, התבקשה על ידי לשוחח עם בני המשפחות של סיגלית וציפי, שביקשו לספר על יקירותיהן שהלכו לעולמן, ולהנציח את זכרן גם מעל דפי "יבניתון".
עם כמה שג'ני מתורגלת במצבים מסוג זה, אין אפשרות לפתח חסינות ו/או אדישות כלפי סיפורים עצובים ומרגשים שכאלה.

ביום רביעי, אחרי השעה 23:00, בהיותי בחתונה של חבר, קיבלתי מג'ני הודעה "כמה בכיתי עכשיו, אני לא עומדת בזה". שלחתי לה אייקון של פרצוף עצוב בתוספת כמה מילות עידוד.

בבוקר, כשהגעתי למשרד, פתחתי את הקובץ וקראתי את מה שג'ני כתבה. גם אני לא הצלחתי לעמוד בזה. אולי זה משום שגם לי יש ילדים קטנים, אולי משום שאבא שלי החלים מהמחלה לא מזמן ואני מת מפחד שהיא תחזור ואולי סתם כי אני בחור רגיש... ישבתי מול המסך וניגבתי את העיניים שוב ושוב עם כל שורה שקראתי.

דקות ספורות אחרי שסיימתי, צלצל הטלפון שלי ממספר שאני לא מכיר. עניתי. מצדו השני של הקו הייתה אישה מארגון "קו לחיים", שהודתה לי על תרומותיי בעבר וביקשה את עזרתי בתרומה לתינוק בן שנה ותשעה חודשים.... עצרתי אותה.

"זה אמנם נשמע רע", אמרתי לה, "אבל התקשרת בעיתוי מושלם מבחינתך". אמרתי לה את סכום התרומה והקראתי לה את מספר כרטיס האשראי. היא הייתה בהלם, מלמלה 'תודה' וניתקה.

שבת שלום,

אוהד צויק, עורך ראשי