.

התומכים בהגברת ה'משילות' בישראל טוענים שידי הממשלה כבולות בגלל מיעוט קטן שבוחן את פעולותיה | הם אינם מוכנים להרפות ואינם מוכנים להבין שזו בדיוק ליבת הדמוקרטיה | אז מוטב שהמחרחרים יתחילו לראות את מה שטוב באמת לחיזוק חוסנה של מדינה דמוקרטית עצמאית וחזקה - כי עדיין לא אבדה התקווה.

רגע לפני פיזור הכנסת עוד ניסתה הממשלה להעביר ללא הצלחה ובחיפזון מבול של חוקים חדשים וגשם של תיקונים לחוקים ישנים, שמטרתם אחת: להגדיל את ה'משילות', ובכך להגדיל את כוחו של השליט לשלוט.

פוליטיקאים רבים, ובעיקר מהימין, ממשיכים בכל האמצעים ובתנאי שיצליחו במדיניות הארכת והגברת סוגיית ה'משילות' וזאת במטרה לקדם מציאות הזוייה. האמת היא שמדובר ברטוריקה ריקה מתוכן, שקשה שלא להבחין בתהודתה הקוראת להגברת ה'משילות' בישראל. הקריאה "להחזיר לנבחרי הציבור את היכולת למשול" מטופחת בשיטתיות בשנים האחרונות באמצעות דוברים ומובילי דעה, כאמצעי שחודר לסדר היום התקשורתי ומלווה ביוזמות חקיקה שונות שהפכו לאחרונה לאבן-יסוד בעקרונות האידאולוגיים של הימין הפוליטי.

יש משהו מעניין בתיזת המשילות, משום שהיא עוסקת בראש וראשונה בבעיה האמיתית: הקושי של ממשלות ישראל לממש מדיניות באופן מוצלח ואפקטיבי. למעשה, לא מדובר בתובנה חדשה במיוחד. העיסוק בחולשות הביצוע של הממשלה מתקיים מאז ומתמיד ואף הביא לסדרת ניסיונות בביצוע רפורמות משילותיות, כמו רפורמות המינהל הציבורי בממשלת רבין, מהפכת התכנון והאסטרטגיה בתקופת אולמרט ו'ועדת המשילות' ו'רפורמת ההון האנושי' בממשלות נתניהו.

ניסיונות אלה, שהובלו על-ידי צוותים רציניים ומקצועיים, העמידו במוקד את פגמיה הקבועים של המערכת במימוש מדיניות, והצטברו למסה קריטית של פתרונות לשיפור ביצועי הממשלה. מדובר בתהליכי ביזור סמכויות, התמקצעות, שחרור נהלים וביורוקרטיה מיושנת, שינוי שיטת המכרזים והרכש, הכנסת כלי בקרה ומדידה, קפיצת מדרגה טכנולוגית וניהול המידע החכם.

לכאורה, הכל נשמע טוב, אלא שהבעיה היא באופן ההבנה ובפרשנות ההליך על-ידי מובילי רעיון המשילות בישראל. בפועל, קורה דבר והיפוכו. את העיסוק בבעיות הליבה החליף רעיון משילות חדש, צר ופשטני, לפיו חידלון הביצוע מסתכם כולו בדמותם של פקידים בכירים וסוררים המפריעים לפוליטיקאים למשול.

מובילי המשילות זונחים לגמרי את שורת הרפורמות המקיפות שגובשו במקצועיות, ומחליפים אותם בפתרון אחד ויחיד: מינוי אנשי אמון לצד קובעי המדיניות. מובילי יישום המשילות אפופים למעשה בהסברים הזויים שמנסים להצביע על שחיקת מעמד הפוליטיקאים, וזה יוצר חוסר איזון בממשל בישראל.

אך כאשר נקלף את הקליפה, ניחשף ליוזמות מתוחכמות לכאורה, שבסופו של דבר משאירות אותנו חשופים לאותו תרגיל של ״החלפת הגורם המפריע" ב״דמות נוחה ונאמנה״, מבלי לבדוק ולו במעט האם אותה דמות נושאת עמה בכלל את הכישורים הנדרשים למילוי ״התפקיד״ - ודוגמאות לכך יש בשפע: 'מהפיכת המינויים' בוועדת ההיתרים מצד מבקר המדינה, והדחת מנכ״לית משרד המשפטים, אמי פלמור. בשני המקרים היה מי שדאג להעצים את פרשנות המושג 'משילות', ובראשם שר המשפטים, אמיר אוחנה, שפסק:  ככה נראית משילות.

גם מבקר המדינה החדש, מתניהו אנגלמן, הוכיח הלכה למעשה את גישת המשילות הנוכחית: לא רפורמות בתהליכי ייעוץ משפטי, לא עדכון ומודרניזציה בעבודת הביקורת, לא הטמעת חדשנות או שינויי דפוסי עבודה, ובקיצור - שום שינוי הנוגע לביצועי המערכות עליהם הם מופקדים לא קרה. מה כן קרה? התמקדות במשרות האמון כמובן, כי "ככה נראית משילות".

חשוב לומר את הדברים באופן חד וברור - מינויים פוליטיים אינם ביטוי למשילות. מינויים פוליטיים של משרות אמון הם חלק משיטת הממשל בישראל, וזה בסדר. הבעיה היא שאין קשר ביניהם לבין שיפור ביצועים ומימוש מדיניות. ואם נתבסס על עובדות, אזי נראה שמקדמי ותומכי המשילות, היוזמים השכם והערב שינויים להגברת המינויים הפוליטיים ומשרות האמון - אין להם באמת עניין בשיפור ובקידום המערכת (בלשון המעטה).  במקום זאת, יש בידיהם כלי אפקטיבי המאפשר לזנוח את הפתרונות הקשים ובעצם להשליך בעקביות האשמות על הדרג המקצועי והמשפטי.

ה'משילות' כיום נתפסת אצל רבים כסמל ולא כמהות, ומהווה למעשה מכשיר יעיל בידי הימין הפוליטי לספר סיפור נרטיבי לקהל הבוחרים שלו: כוחות הרשע השמאלניים ״חטפו לנו את המדינה״, בכך שהשתלטו על מוקדי הכוח במערכות המשפט, התקשורת, האקדמיה והממשל.

הצרה בסיפור הזה היא שהשירות הציבורי סופג מהלומות המרסקות את תדמיתו ופוגעות במקצועיותו מחד; ומאידך - הבעיות האמיתיות ננטשות ומעמיקות עוד יותר.

חשוב להדגיש כי משילות איננה מילה גסה או 'ימנית', ששייכת לימין בלבד. הרצון להבטיח מימוש מיטבי של המדיניות מצד גורמי הביצוע יכולה הייתה להיות ערך משותף החוצה מחנות פוליטיים. לכן, במקום לגייס את מלחמת המשילות לטובת בידול פוליטי, מוטב יהיה שהמחרחרים יתחילו לראות את מה שטוב באמת לחיזוק חוסנה של מדינה דמוקרטית עצמאית וחזקה - כי עדיין לא אבדה התקווה.