.

זו המסקנה אליה הגעתי כבר מאות פעמים, אבל תמיד חשבתי שאני לא יודע כלום, ולכן איזה ערך כבר יש לתובנה כזו, אפילו עבורי אני בעצמי.

אבל אי-אפשר יותר להתעלם מכך שאנחנו לא יודעים כלום. רק שבתור כאלה, ואולי דווקא מתוך כך, אנחנו לא יודעים שגם זולתנו לא יודעים כלום. ואולי כדאי שנטמיע ונבין את זה, כי אולי כך נדע לפחות דבר אחד בוודאות: שאנחנו – והם – כולנו – לא יודעים כלום. וזו ידיעה שכבר בפני עצמה יש לה ערך לטעמי.

אם כי בהחלט יכול להיות שאני לא יודע על מה אני מדבר.

גיא פלג, רביב דרוקר, איילה חסון, רינה מצליח, אביעד גליקמן, וכל יתר הברנשים העוסקים בחקירות ובחדרי חקירות ובמסקנות ובניתוחים ובפרשנויות – כולם לא יודעים כלום, בעצם. אבל הם נשענים על כך שהם יודעים דבר אחד בוודאות – שאנחנו, אנחנו לא יודעים כלום. ולכן איך נדע שהם לא יודעים כלום? לא נדע.

כשנתניהו אמר שאין כלום כי לא היה כלום ולכן גם לא יהיה כלום – גם הוא חשב שאף אחד לא יודע כלום. אבל מנדלבליט ומזוז ושי ניצן ידעו בכל זאת משהו - לא הרבה, אבל נתניהו לא ידע שהם יודעים אפילו את זה.

גם אמנון אברמוביץ' לא יודע כלום, אבל הוא לפחות גם לא ממש אומר שהוא יודע משהו – הוא מפרשן. ומן הידועות הוא שפרשנים, בעצם, לא יודעים כלום. זה לא תפקידם. להיפך.

אנחנו גם לא יודעים כלום בעניינים אחרים, חוסר הידיעה שלנו מתפרש על פני תחומים רבים: כלכלה, בריאות, כסף, יחסי אנוש, זוגיות.

כל מי שבני זוגם אי פעם בגדו בהם הרי לא ידעו כלום לגבי הבגידה. רק בדיעבד. וזו כבר ממש לא חוכמה.

אף אחד מאתנו גם לא יודע כלום לגבי כיצד נקום מחר בבוקר ומה יארע לנו ויתרחש ויתרגש עלינו במהלך היום. אין לנו מושג ירוק לגבי הרבה מאד דברים - אבל אנחנו לא מודים בכך שאנחנו לא יודעים כלום בכל-כך הרבה עניינים.

מישהו יודע משהו לגבי התוצאות של בדיקת הדם שנעשה מחר בבוקר? כלום, גורנישט, נאדה. ואיך ייגמר הטיפול במוסך - מי יודע חוץ מהמוסכניק, וגם הוא בהתחלה לא יודע מה הוא יכול להעמיס על כרטיס העבודה – רק בדיעבד, וזו, כאמור, לא חוכמה.

ואנחנו לא מודים, הו לא, אנחנו לא מודים שאנחנו לא יודעים כלום - וזו בדיוק הסיבה לכך שאנחנו גם לא יודעים כלום. כי אנחנו גם בורים, וגם יהירים מכדי להודות בכך, אפילו למול עצמנו, אנחנו מעדיפים לא לדעת כלום, גם על זה שאנחנו לא יודעים כלום. זה כאילו יותר נוח.

הפסיכו-היסטוריונית האמריקנית רבת ההשפעה ברברה טוכמן סוקרת בספרה המיתולוגי 'מצעד האיוולת' מאות החלטות שגויות של מדינאים ואישים אחרים במרוצת ההיסטוריה, שקיבלו החלטות גורליות שהיו מבוססות על אי-ידיעה, ועל אי-ידיעה לגבי אי הידיעה.

טוכמן אמרה כי שורשי אי הידיעה, הבורות והאיוולת - נעוצים באטימות מוחין, בסירוב להסיק את המשתמע מסימנים שליליים, ביהירות ובהתנשאות.

שלא נדע.

סוף שבוע נפלא,

שלכם, רובי