צילום: חדשות ערוץ 12

                                                                                       סליחה, מתנצל, מצטער, מכה על חטא, מרגיש ממש לא טוב שאני מקלקל את החגיגה ופוגע בעליצות ובשמחה הגדולה, עוכר שמחות שכמותי.

בשעה בה נכתבות השורות הללו טרם ידוע האם הנשיא פוטין אכן סיפק את הסחורה ויישם את הבטחתו ליפה, אמה של נעמה יששכר, ש"הכל יהיה בסדר".

ברגעים אלה ממש נאלץ נשיא המעצמה השנייה בעוצמתה בעולם להקשיב לעוד מבחר נאומים טרחניים של שועי העולם שהתקבצו בירושלים להפנינג השואה של הנשיא רובי ריבלין, שמאד אוהב חגיגות – גם אם הן על בסיס של עצב כזה או אחר.

יש אוכל, יש אורחים מכובדים, יש פאר והדר, לימוזינות והרגשת חשיבות מרוממת – עבור נשיאנו הבולבוסי זה מספיק בכדי שישכח מכל צרות היומיום וחתחתי הארץ והמדינה שלנו, שכן אין כמו התחככות, להשכיח.

היה נחמד לראות שיפה התרגלה מהר מאד לגינוני השררה והכבוד הבינלאומיים, לחדרי מלון מהודרים, לראיונות טלוויזיוניים רהוטים מצד אחד וסוחטי דמעות מהעבר השני, ולדיבור על ועם אנשים חשובים מאד (בדומה להוריו של גלעד שליט בזמנו, שכיתתו רגליהם מקוקטייל לקוקטייל, מאולם לאולם אחר במטה האו"ם בניו-יורק, מקבלת פנים אחת לאחרת) – ואפילו הצטיידה במלתחה חדשה – ככל הנראה, לכבוד הפגישה עם הפוטין, אם לשפוט לפי התצלומים שפורסמו בתקשורת.

עכשיו תגידו, אנחנו השתגענו? איזו מן תרבות אנו מטפחים, בה ככל מי שנקלע לצרה כזו או אחרת – הופך לאסיר ציון סלב, אם מעורבת בעניין מדינה זרה? איך נהיה שעבריינינו הופכים להיות קדושים מעונים ואושיות תרבות? מה עובר עלינו? השתגענו?

נעמה יששכר, על אף שהיא מצודדת למדי – הינה עבריינית. קטנה. זעירה. מיניאטורית. נכון. כמעט ולא נספרת, כמובן, בקהילת הפשע הרצינית. לא גנרלית בצבא של ארגון פשע כזה או אחר.

לא הייתה עוברת את המיונים.

אולם בשורה התחתונה נתפסה על עבירה שהעונש עליה הוא מספר שנות מאסר כמעט בכל מדינה בעולם - אגב, גם במדינת המוצא ממנה הביאה את הג'ראס האיכותי – הודו (טוב, שם לא שנים – רק חצי-שנה) – וגם במדינתנו, בה הג'ראס, להבנתי, לא משהו.

על הטיפשות שבמעשה אני לא רוצה לדבר, לא דנים אדם בשעת טמטומו.

כי רק מטומטם נכנס למעבר גבול, כל מעבר גבול שהוא – החל מזה שבטאבה וכלה בזה שבשדה התעופה של דובאי או של מוסקבה – כשהוא נושא באמתחתו משהו אסור.

כשאני נוסע לחו"ל בדרך-כלל שוטרי הגבול מעבירים אותי חקירת שתי-וערב על קופסת התרופות החמודה שלי, זו עם תצלום שער ברנדנבורג. גם בשדה התעופה טגל בגרמניה. לא מרשימה אותם התמונה של השער.

ותאמינו לי שיש להם המון שאלות על תרופות לחץ הדם והצרבת שלי. היי, אפילו על האומפרדקס הנחמד שלי, שאני כל-כך קשור אליו – היה איזה שוטר איטלקי ששאל אותי האם זו ויאגרה.

כמובן שנעלבתי.

אז מגיעה לה הנערה הזחוחה הזו, וחושבת שסבבה לעבור בנמלי תעופה בינלאומיים אדירים כמו זה של מוסקבה – עם קצת ג'ראס בתיק, למה מה קרה?

מה שקרה הוא שכל מדינת היהודים התאחדה לה מול הצורר הרוסי, וכולם נזעקו כדי למחות על העוול הנוראי שבענישה על עבירה.

באמת נורא. נורמה ממש פסולה.

ואז גם מגיעה מסכת הלגיטימציה לעבריינית, הכוללת התגייסות כללית בצו 8 בכדי לחלץ אותה מציפורני הדוב הרוסי – ואפילו רותם סלע ואסי עזר מעמידים לרשות קמפיין השחרור המטורלל את הרייטינג הגבוה ביותר של תעשיית התקשורת הישראלית.

התחרפנו? כן, התחרפנו.

ואתם יודעים מה, הייתי חי עוד איכשהו עם הכל בשלום, אם משפחת יששכר הייתה מאמצת את גישת ה: "תעזרו לי" - ולא את גישת ה: "מגיע לי!".

לא מגיע לכם.

מגיע לכם מה שקיבלתם.

אם אתם רוצים הנחות – תתנצלו (יפה לא אמרה עד כה ולו מילה אחת על חוסר הבגרות ועל שכלה הרפה של בתה היקרה), ותבקשו יפה.

לא חייבים לכם כלום.

אתם לא בעלי הבית - אנחנו בעלי הבית, כולנו, ובמיוחד אלה שלא עולים לשום מטוס עם 9 גרם ג'ראס.

סליחה על העצבים ותודה עבור תשומת הלב.

שבת-שבת לכם,

רובי