בוקר אחד מצלצל הטלפון במשרד ועל הקו היה דימה, נהג משאית מאזור השפלה. קבעתי עם דימה במשרד בשעה נוחה, ומפה מתחיל הסיפור המצמרר הזה.

דימה בחור כבן 30 ממוצא רוסי בעל עיניים ירוקות גדולות, מבטא קל, שפה רהוטה, מעט זקן והכי חשוב גבר נאה. האמת, לא הבנתי איך אפשר לברוח לכזה דבר. "מרינה אשתי נעלמה לפני כחודש מהבית בגלל מריבה, והשאירה את התינוקת בת כחצי שנה", אמר בקול רך ורגוע. "היא לא השאירה כתובת?", שאלתי, "במשטרה בדקת", המשכתי. "לא מוצאים אותה", אמר באותו טון רגוע, נראה כאילו דימה אינו מאמין לעצמו.

כמובן שאיני שופט או קרוב לזה, אבל עד שלא שמעתי את שני הצדדים אני בחיים לא מביע דיעה. "תחתום כאן כאן", ואנחנו מתחילים לחפש אותה. איפה מתחילים? שאלתי את עצמי וביקשתי מדימה רק דבר אחד, את המחשב. אספתי את המחשב ועכשיו העבודה רק מתחילה, עברתי על חשבונות, על סיסמאות, על הכל, כמעט והתייאשתי עד שלפתע רואה הודעה ברוסית (ואני לא מבין רוסית), שאומרת בעברית: "הכתובת שלי היא מטולה 15 חיפה". החלטתי לגשת לכתובת הזו וכך היה.

בסריקה מקיפה של כל הדירות בבניין, לא הצלחתי למצוא את מרינה, ישבתי ברכב במשך יום שלם, אולי היא תופיע פתאום, וכלום הבחורה נעלמה. העברתי את הלילה ברכב, בבוקר יצאתי לחלץ עצמות והתחלתי לצעוד לכיוון הקיוסק השכונתי. שתיתי שוקו עם סופגנייה.
לא תאמינו מי נכנסו למכולת…. זה היה דימה בלבוש ספורטיבי ומרינה לצידו, שפשפתי את העיניים ולא הבנתי, מכיוון שיש חיסיון לקוח לא פניתי לדימה והבנתי שלסיפור הזה יש סוף טוב. כל הדרך הביתה חייכתי לעצמי ושרתי: "לאב איז אין דה אייר…". בערב אני מקבל שיחת טלפון, ועל הקו דימה. "נו, יש חדש?", שאל. עניתי לו בקצרה: "בוא ותספר לי אתה…". הסברתי לדימה שפגשתי אותו ואת מרינה הבוקר במכולת.

"יכול להיות שלא ראית?", שאלתי. הזמנתי את דימה למשרד והצגתי בפניו את התמונות בהן הוא מככב. דימה תפס את הראש ואמר: "כל כך התגעגעתי לאולג, אבל לא האמנתי שכך יהיה המפגש בינינו, דרך אשתי. שנים של געגועים לאחי התאום הסתיימו בבגידה אחת גדולה…".