.

בניגוד לרוב התרמות ההמונים, שלולא קמפיינים אגרסיביים היו בקושי מגרדות את יעד הגיוס - הרי שבהתרמת המשכן בשלב מאוד מוקדם נתן משה הוראה לעצור את ההתרמה, כיוון שתרומות העם חצו מהר מאוד את היעד.

כמה אנחנו באמת תורמים לסביבה וכמה אנו רותמים את הסביבה לצרכינו? אחת ממשאלות הלב של אנשים היא לזכות לשמור על עצמאותם משך שנים רבות. אך האמת היא שאין ברוא בעולם שהוא עצמאי - ולא רק בגלל שהבורא נותן לו את האנרגיה בכל רגע להחיותו.

האדם במהותו נולד להעניק לסביבה בה הוא חי וזקוק לסביבה על-מנת שיוכל לחיות. אם נזרוק אדם על אי בודד ייתכן ויהיה לו הכוח לשרוד להמשיך ולחיות, אך הוא לא ייהנה מהחיים.

כל אחד זקוק למקצוע או לתחביב שמייצר ונותן לסביבה, וכך חייו הופכים מאושרים יותר - ובלעדיהם כמעט ואין אפשרות לחיות.

הגמרא במסכת 'ברכות' אומרת שה' נותן לכל אדם משיכה למקצוע מסויים. נראה שלכל משבצת מקצועית יש את אלה המתחברים אליה ומתמחים בה, וכך הם נותנים מעצמם ותורמים לאנושות, ולא נוצרת מציאות בה יש רק רופאים או רק סנדלרים. אכן, כך אנו תורמים ומתרימים את הסביבה, על-מנת שהעולם יהיה מתוקן וימלא את רצונות האנושות.

אדם מחפש כל דרך בחיים כדי למצוא עצמו. כאשר אדם שותף בדברים ערכיים הוא מרגיש סיפוק מהמאמץ שהוא משקיע בהם.

השבוע, אנו עסוקים בתרומה לדבר היקר ביותר לעם היהודי, ללב היהודי: תרומה להקמת המשכן לשכן בו את ה' - בורא העולם.

עם כסף אפשר לבחור להתעסק במסחר או לעשות עמו גמילות חסדים, לתת הלוואות וכדומה. במסחר - מטרת נתינת הכסף היא לגרום לנותן להרוויח. בהלוואה - המטרה לדאוג לרווח של הזולת, הלווה - לצד תמורה קלה עבור המלווה.

אך כפי שהזכרנו, אין מעשה ללא תגמול - והרווח נגזר ברכישת מצוות גמילות חסדים. צבירת הכסף על-ידי הסוחר לא תמיד מיטיבה עמו, כדברי חכמינו ב'פרקי אבות': "מרבה נכסים מרבה דאגה" - כאשר כל עיסוקו בעשיית כסף, וככל שהסכום יותר גדול ועסקיו יותר מסועפים, הוא נכנס לחרדה מכישלון, מנפילה ומהפסד.

אדם צריך להתבונן בכוח הנתינה ולהפנים שהיא המשמעות העיקרית בחיים, לראות בנתינה שרשרת שכולם יוצרים אותה יחדיו.

גם העשיר אינו צריך להחזיק טובה לעצמו, שהרי ה' נתן לעשיר את הזכות להעניק ולהרבות חסד בעולם. אחד הצדיקים התבטא פעם ואמר שהעשיר אמור להרגיש כבנקאי שהכספים הופקדו אצלו מפני שרואים בו את המבוגר האחראי שידאג להעביר אותם למקומות הנכונים, ולא יתעלם משאר האנשים הזקוקים לעזרתו, ובכוחו לסייע להם. אדם כזה תמיד יהיה עשיר, כדברי חכמינו: "איזהו עשיר - השמח בחלקו". גם אם הרכוש הגשמי יתמעט במשך החיים והוא יספוג הפסדים, הרי הרכוש שהושקע במעשי החסד נשאר לצידו/לזכותו לעד, והוא ירגיש שמשמעות חייו האמיתית לא רק שלא נפגעה, אלא שיש לו פחות אמצעים מהעבר ויש ממנו עכשיו פחות דרישות.

אדם העסוק בנתינה לעולם לא מרגיש ריקנות. הקשר שלו לסביבה גורם שלא ירגיש בדידות, וזהו התגמול המיידי אותו מקבל הנותן.

אדם שדואג רק לעצמו, כשאיננו משיג את כל יעדיו הוא מרגיש ייאוש וריקנות, העיסוק עם עצמו מרחיקו מהסובבים, ולכן גם מרגיש בדידות.

אחת מהתרומות למשכן הייתה התחייבותו של כל יהודי להביא סכום קבוע - "מחצית השקל". יש בזה מסר חד: כשאתה נותן דבר שלם אתה יכול להרגיש עליונות ולחשוב שעשית טובה. אך כאשר אתה נותן חצי וצריך את השותף כדי ליצור את השלם, אתה מבין שהנתינה שלך לא שלמה אך מביאה את השלמות בעזרת הזולת.

הפסוק: "ויקחו לי תרומה" - האמור בקשר להתרמת המשכן - אומר הכל. תמהים המפרשים, מדוע לא נכתב: "ויתנו"? כאשר אדם תרם למשכן - הוא גרם להכנסת ה' במשכן, הוא קירב אליו את ה' – זכה ליהנות ממעשה של לקיחה, כביכול, ויצא נשכר. וכשאדם נותן לזולת - הוא מכניסו אליו - וזוהי התמורה לתרומה.