.

לאחרונה החל לפעול בעיר פרויקט גדול ומיוחד 'עכשיו לנשום'. במסגרתו 450 אנשי חינוך, סייעות וגננות החלו ללמוד כלים לוויסות רגשות בגיל הרך בעקבות הספר 'צמידי הצמיד שאיתי תמיד'. הספר אותו כתב ד"ר שחר צדוק נצא כבר בכל גני הילדים בעיר ובשבוע שעבר החלו צוותי החינוך בהשתלמויות שמועברות על ידי המנחות תמי שחר ושושי פינוס, שהן בעלות ניסיון רב בחינוך המיוחד ובחינוך הרגיל ומאמנות לוויסות רגשי. "הפרויקט החל במפגש פתיחה, שהתקיים בחודש יולי האחרון, בהשתתפותם של צמרת עיריית יבנה, מאות אנשי חינוך, מדריכות ומפקחות ונציגי משרד החינוך וימשך עד סוף שנת הלימודים" מסביר צדוק. "מבחינתנו מדובר במתנה נפלאה לילדי העיר יבנה. זה פרויקט שהושקעו בו מאמצים רבים. יש לציין את הקשר החיובי ושיתוף הפעולה המלא עם רוחמה בן אליעזר, מנהלת מחלקת גני הילדים שהעבודה איתה מעוררת השראה וצוות מחלקת הגנים שעושה לילות כימים בכדי להביא את החינוך הטוב ביותר בעיר. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל השותפים על שיתוף הפעולה".

ד"ר שחר צדוק, מטפל פסיכותרפיה CBT ומרצה באוניברסיטת בר אילן, בן 44 ואב לארבעה. עד לפני 13 שנה היה עובד הייטק, שנתון ללחץ תמידי ויום-יומי. "יום אחד חטפתי התקף חרדה פתאומי. זה היה באמצע נהיגה כשלפתע חשתי סחרחורת עזה ובחילה. עצרתי בצד ולאחר שהתאוששתי המשכתי בדרכי. לאחר מכן התחלתי לעבור סדרה של בדיקות, כי הייתי בטוח שמדובר משהו רציני. בסופו של דבר, לאחר שכל הבדיקות יצאו תקינות, הבנתי שזה היה התקף חרדה שנבע מלחץ ואורח חיים תובעני ואינטנסיבי. הבנתי שהחיים מזמנים לי משהו אחר ושאני לא נמצא במקום הנכון. בתמיכתה של אשתי עזבתי את מקום העבודה ומשם הכל היסטוריה". בשנים האחרונות צדוק מטפל באנשים ב CBT, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ומרצה באוניברסיטת בר אילן. במהלך לימודיו הוא עשה מחקר בנושא ויסות רגשות וחיבר את הספר 'צמידי הצמיד שאיתי תמיד'.

מה גרם לך לחקור דווקא את הנושא הזה?

"אנחנו חיים בעידן שבו יש יותר ויותר ילדים ובני נוער שסובלים מבעיות קשב, חרדה ואלימות. יותר ויותר ילדים צורכים היום תרופות ונוגדי דיכאון, אפילו כבר בגילאים מאוד צעירים, ויש 500 מתאבדים בשנה בקרב האוכלוסייה הבוגרת. הבנתי שנדרש כאן מהפך, שצריך להתחיל אותו כבר בגיל הרך".

איך עושים מהפך?

"זה מתחיל, כמובן, בחינוך ואנחנו מלמדים ויסות של רגשות. מחקרים מראים שמיומנויות של ויסות רגשות משפרות את היכולות בכל התחומים: לימודים, בריאות, יחסים בין אישיים ועוד".

איך מלמדים לווסת רגשות?

"כשאני מרגיש שעצוב לי, אני קודם כל אומר לעצמי ומבטא את הרגש. אני מספר לעצמי איך אני מרגיש ולאחר מכן משתף את ההורה, הגננת או חבר קרוב. השלב הראשון הוא, למעשה, מודעות לרגש. השלב השני הוא התנהגותי-פיזי. הילד מסביר לעצמו למה הוא עצוב, לוקח נשימה עמוקה ונותן למערכת להרגיע אותו. כי כשאנחנו נמצאים בהצפה רגשית כלשהי אנחנו הרבה פעמים שוכחים לנשום, מה שמחמיר את המצב. לאחר מכן הוא כבר יודע שעבר דברים דומים בעבר ולכן יש ביכולתו להתמודד גם עם זה. ובשלב האחרון מסיחים את הדעת למקומות אחרים. בכל השלבים הללו מלווה אותם הצמיד, בו יש שלושה צבעים שמזכירים להם את השלבים. ככה אנחנו מקנים לילדים דפוסי התנהגות שיסייעו להם להתמודד. אגב, אפ גם אנחנו המבוגרים ננהג בהתאם לשלבים הללו החברה שלנו תראה לגמרי אחרת. בעבר התנדבתי בכלא מעשיות והעברתי סדנאות דומות. בתום הסדנא, כששאלתי את המשתתפים מה הם ייקחו איתם מהמפגשים הללו, מישהו אמר לי שאם היו לו הכלים הללו כשהיה ילד, הוא לא היה מגיע למקום הזה בבגרותו. התגובה הזאת מאוד ריגשה אותי".

לדברי צדוק המתנה הגדולה שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו היא היכולת לבטא ולווסת רגשות. "אני שומע שמשנה לשנה המצב רק הולך ומחמיר. אני נפגש הרבה מאוד עם אנשי חינוך, ולמרות שיש היום הרבה מאוד הקלות לתלמידים עם קשב וריכוז או חרדות זה עדיין לא עוזר".

יש לך הסבר איך הגענו למצב הזה?

"אנחנו חיים בעידן שבו הטכנולוגיה מלמדת את המוח שלנו להיות בפיצול קשב תמידי. לדוגמא, גם כשהילדים אוכלים הם מתעסקים בטלפונים, משחקים או צופים בסרטון. כך המוח במקום להתרכז בפעולה אחת מפצל את הקשב. ההתמכרות הזאת למסכים מובילה לכך שיש גירוי יתר בלתי פוסק של המוח, הגוף נמצא בסטרס, נכנס למצב הישרדותי ומפתח בעיות קשב וחרדות. המצב הזה משליך על הכל. הילדים אינם רגועים, השינה שלהם לא טובה וזה מוסיף לאווירת הלחץ. זה משפיע גם על התזונה, כי גוף שנמצא בסטרס זקוק לסוכרים. זאת סחרחורת אחת גדולה שפוגעת בכל התחומים. זה מתחיל בילדות ומלווה אותנו הלאה. היום יותר ויותר ארגונים מדווחים שהדור הצעיר של העובדים לא מסוגל לשבת".

איך אפשר להתמודד עם זה?

"ראשית, להסביר לילדים כמה שזה מזיק. שנית, להציב גבולות ברורים ואפילו ליזום ניתוקים. הבעיה מתחילה כשההורים עצמם מכורים. דור ה y הוא זה שמגדל היום ילדים והוא עצמו מכור למסכים, אימפולסיבי, מתקשה לשאת תסכולים ותובעני כלפי עצמו וכלפי אחרים. זה דובר כזה של מושלמות של 'חייביזם', כלומר הוא 'חייב' הכל ו'צריכומניה' מהמילה 'צריך'. אז הורים צריכים להיות מודעים לזה ולגדל ילדים שידעו לעצור ולנשום רגע, לחשוב. אלה ערכים שמאוד חשובים במערכת החינוך בפרט ובחיים שלנו בכלל".

אז לאן אנחנו צועדים מפה?

"בא לי לצעוק את זה 'לאן אנחנו צועדים מפה?'. משבר הוא התחלה של פתרון וככל שהמצב גרוע יותר, יותר אנשים מבינים שצריך להכניס משהו אחר במחנכים של הדור הצעיר. מערכת החינוך מבינים היום שמהפכה מתחילה בגיל הרך ונותנים את הכלים לילדים ולבני הנוער, פותחים להם את העיניים. אני רוצה לשמור עליהם, שיאמצו את הכלים הללו שהם אלה שיובילו אותם לכל מקום אליו ילכו בחייהם".