שבוע עמוס מאוד עבר על אלכס פרידמן, עם היבחרו לאיש השנה 2018 של ערוץ 9 בתחום החברתי. הוא הספיק להיפגש עם שורה ארוכה של חברי כנסת בהם יושב ראש ועדת העבודה והרווחה של הכנסת ח"כ אלי אלאלוף, חברת הכנסת טלי פלסקוב וחבר הכנסת רוברט טיבייב. בשבת גם הרצה במכינה קדם צבאית. "אני משתדל שלא לעבוד בשבת, אבל כשאין ברירה אז אין ברירה" הוא אומר "ההכנסות מההרצאות הן תרומה לעמותה, מהכסף הזה היא מתקיימת. אין לנו ספונסרים או מקורות הכנסה נוספים, חייבים לכסות לפחות את ההוצאות. בלי קשר לעניין הכספי, ההרצאות הללו הן הסברה מצוינת לצעירים ולבני הנוער".

את אלכס פרידמן (30) אין צורך להציג, הוא הקים את ארגון 'נכה, לא חצי בן אדם' ובין היתר פעל רבות להעלאת קצבת הנכות וקידום זכויות של אנשים עם מוגבלויות בישראל. הוא הצליח להקצות 300 מיליון שקלים להגדלת קצבאות הנכות ולתקן את 'חוק לרון', לשילוב נכים במקומות העבודה. בחודש פברואר האחרון עבר החוק בקריאה שנייה ושלישית ונכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. "קצבת הנכות זו גולת הכותרת של העשייה שלנו, הייתה, ישנה ותמשיך להיות. אבל חוץ מזה אנחנו מקדמים עכשיו את הוועדה שתיבחן את הפעימות הבאות. במסגרת החוק שולמו 2.2 מיליארד ועוד 2.2 ישולמו עד 2021, זה חתום בחוק. אבל עכשיו השאלה היא איך מחלקים את זה ועל זה תקום וועדה מקצועית, לכל המאוחר בסוף 2019. שכר המינימום עדיין רחוק מהסכום הצודק והמוסרי שאליו אנחנו רוצים להגיע. לפי החוק שלנו הקצבה תעמוד על לפחות 3700 ₪ בתום תהליך הפעימות ותוצמד לשכר הממוצע במשק".

במידה ובכל זאת משהו ישתבש והכנסת תפוזר, זה עלול לפגוע בהישגים שלכם?

"זה יכול להשפיע, אבל אני מאמין שרק לטובה. אני לא מאמין שיכול לבוא שר שיחליט לקצץ את החוק, לעצור או לשנות. אני לא רואה תרחיש כזה. אם כבר אז אני רואה שר חדש שיבוא ויחליט לפתוח, כדי לראות איך משפרים. אנחנו הגשנו גם תכנית לשיפור, שדורשת עוד 1.3 מיליארד שקלים, בנוסף למה שסוכם. ולכן כל שינוי בכנסת יכול רק לעשות טוב".

"אחרי וועדת החוק פנו אלינו כל העולם ואישתו, מהעולים החדשים דרך הקשישים ועד לקהילה הלהט"בית,  כולם ביקשו שאהיה היועץ האסטרטגי שלהם" הוא מספר על ההדים שיצר החוק שהוא קידם. "אז מעבר לנושא של הקצבאות התחלנו לטפל גם בנושאים אחרים. כרגע אנחנו מסייעים גם לקשישים. יש לנו מתנדב שחוקר את הזקנה ומוביל את הנושא הזה המון שנים. אבל בארץ לא אוהבים לדבר על נושאים שאי אפשר לעשות מהם כותרות".

מאיזה מקום מגיעה ההצטרפות שלך גם למאבקים של אחרים?

"זו אידיאולוגיה נטו. אנחנו משתדלים לעסוק בנושאים שקשורים למעגל שלנו. קשישים הם בסך הכל גם אנשים עם מוגבלות. לפי מחקרים הזקנה מוגדרת כמחלה. בעניין הלהט"בים זה בסופו של דבר לא יצא אל הפועל, אבל הייתי מוכן להירתם ולעזור. חברי העמותה שלנו פועלים בהתנדבות מלאה, אין אף פרויקט שאנחנו מקבלים ממנו כסף. הכסף מגיע מתרומות של אנשים, שרואים את הפעילות ורוצים לפרגן. יש, למשל, איזה בחור שהחליט לתרום לנו 50 שקלים כל שבועיים וזאת ברכה. לאחרונה הגיע גם צ'ק מפתיע של שלושת-אלפים שקלים, של בחור מחיפה, שפשוט נכנס לאתר, ראה את הכתובת ושלח צ'ק. זה הכי מרגש בעולם, ובזכות הדברים הללו העמותה הזאת מתקיימת".

"אנחנו משתדלים לעסוק בנושאים שקשורים למעגל שלנו"

כאמור לפני כשבועיים קיבל פרידמן את פרס איש השנה של ערוץ 9, שהגיע אחרי שרשרת של פרסים ותעודות הוקרה, שהוא קיבל מכל מקום אפשרי. הוא נבחר לאחד מ- 100 האנשים המשפיעים בעולם על ידי 'כלכליסט' והיה איש השנה של 'ידיעות אחרונות'. "חשוב לציין לטובה את צוות המתנדבים המדהים שלי, שפועלים כבר 4 שנים בהתנדבות מלאה וזה לגמרי לא מובן מאליו" אומר פרידמן. "התארים הללו הם משהו שמלווה אותי לאורך העשייה והם התחילו להגיע מ 2016. עכשיו, אחרי שהחוק עבר, אז גם התארים הפכו להיות גדולים יותר. להיבחר לאחד מ 100 המשפיעים ביותר, זו חתיכת אחריות".

דווקא עיריית יבנה, שערכה לאחרונה טקס הוקרה למתנדבי העיר, איכשהו פספסה את פרידמן והוא לא הוזמן. "ואז הם הבינו שמשהו פה, כנראה, לא בסדר והבנתי שהם רוצים לשנות את זה ולהגיש לי תעודה באופן אישי. עדיין לא קיבלתי הזמנה כזאת. כשהיא תגיע, אני אבוא. וגם אם לא תגיע, אין לי בעיה עם זה. אולי גוב ארי מתבייש בזה שהלשכה שלו לא נגישה לנכים".

הבחירה של ערוץ 9 בו הייתה הפעם שונה לחלוטין עבורו, כיוון שהייתה זו הפעם הראשונה בה מי שבחר היה הקהל. "היו 3 מועמדים בתחום של הפעילות החברתית וההצבעה הייתה פתוחה באתר של הערוץ למשך חודש ימים" מסביר פרידמן "בסופו של דבר אני קיבלתי את מירב הקולות, וזה היה עבורי משהו אחר כי זאת הפעם הראשונה שהקהל הוא זה שבחר בי. הטקס היה חגיגי ומושקע ובכל שנה זו התכנית הכי נצפית בערוץ".

כל המועמדים היו דוברי רוסית?

"כן, המטרה הייתה להוקיר את האנשים שעלו ארצה ולמרות הקשיים של העלייה, ההסתגלות וההתאקלמות, בחרו לעשות למען הקהילה. העלייה היא קושי בפני עצמו אומנם זה כבר מזמן מאחורינו, אבל זה משהו שמלווה אותך כל הזמן. משהו שאי אפשר לשכוח".

למרות שהיית בסך הכל בן שנתיים כשעלית ארצה?

"אומנם הייתי בן שנתיים, אבל עליתי היישר לבית החולים 'קפלן'. עולה חדש מגיע לארץ ורואה נופים, אנחנו ראינו את המחלקות של בית החולים. זה לא היה פשוט, ההורים שלי היו צריכים לעבוד בפרדסים, חיינו בשכונת עוני ואני עברתי מאשפוז לאשפוז".

כבר אז?

"כבר אז התחילו להבין שמשהו לא בסדר, כי הייתה חולשה ולא ידענו מה זה בדיוק. בהמשך אמרו להורים שלי שאני לא אגיע לגיל 3".

בניגוד לתחזיות אלכס הגיע לגיל 3 כפול 10 והוא כאן כדי להגדיל את האיחור עוד ועוד. עננת המוות, שמרחפת מעל ראשו כל החיים, כבר לא מפחידה אותו. ברור לו שיום יבוא וזה יקרה, לכולנו. אבל עד אז יש לו עוד הרבה מאוד להספיק והוא לא מתכנן להפסיק באמצע הדרך. "בזכות העשייה התחלתי להרגיש שלא סתם נולדתי איך שנולדתי. נולדתי לעשות משהו, להשפיע, לשנות, להותיר חותם. העשייה תמיד הייתה בתוכי, זה התחיל עוד בוועדות השונות בבית הספר, תמיד רציתי להעביר את המסר. זה המשיך בתסריטאות, שגם שם העברתי מסרים. עכשיו אני מרגיש באחריות שיש עליי, כי עומד מאחורי ארגון גדול ואנשים שסומכים עליי. הם מודים לי על מה שיש, אבל זה לא מספיק והם צריכים עוד. יש לי עוד הרבה דברים להספיק. לפי הסטטיסטיקה יש לי עוד תקופת זמן מסוימת כדי להספיק את הדברים האלה, אז אני שועט קדימה בכל העוצמה, בלי לעצור, בלי לחשוב על המוות. הדוגמא הכי טובה שלי הוא סטיבן הוקינג, שאני מאוד דומה לו חיצונית ויש שאומרים גם פנימית. הוא סבל מאותה בעיה כמו שלי ולפי התחזיות היה צריך למות כבר מזמן. הוא נפטר בגיל 76, אחרי שהתחתן פעמיים וחי חיים מלאים".

אפרופו חתונות. יש מחשבה על כך?

"אני עוד לא שם, גם מבחינה אישית וגם בשל העובדה שהעשייה דורשת ממני הרבה מאוד זמן. כשאני חוזר הביתה אחרי יום עמוס, שבמהלכו התרוצצתי מתל אביב לירושלים, כבר אין לי כוח לצאת לדייטים. מעבר לזה יש מורכבות בזוגיות, בטח בזוגיות עם בן אדם עם מוגבלות כל כך קשה. ברור שכל בן אדם בן 30 חושב על משפחה, מעבר לזה שכבר אמרנו שלוח הזמנים שלי הוא קצת שונה. כשאתה פוגש מישהי והיא לא יודעת אם תלווה אותה כל החיים או תעזוב בעוד עשר שנים, זה משמעותי וגם זה סוג של מחסום. אז בשלב זה אני לא מחפש. אם הזוגיות תגיע אז ברוכה הבאה, ואם לא  אז לא מזה אני אמות. אני לא בן אדם בודד".

חבר הכנסת אורן חזן, שכבר ידע שערוריות בימיו ואף הושעה על ידי ועדת האתיקה של הכנסת. הוסיף לאחרונה עוד אמירה אומללה לרשימה שלו. הוא כינה את חבר הכנסת, אילן גילאון, נכה המתנייד בעזרת כיסא גלגלים, 'חצי בן אדם'. בעבר גם לעג לחברת הכנסת קארין אלהרר, שגם היא מניידת בכיסא גלגלים, על נכותה.

איך הרגשת עם האמירה של חזן?

"אני לא יכול להגיד שאני לא חש סוג של גאווה, כשמשתמשים בביטוי שלי בכנסת. מצד שני עצוב לי שמשתמשים בו במטרה לגנות חבר כנסת אחר. אני מעדיף שישתמשו בו למטרות טובות, ועושים את זה לא פעם. זאת לא הפעם הראשונה של חזן. אני ראיתי בו, לא פעם, סוג של חבר ועצוב לי לשמוע דווקא ממנו עקיצה כזאת. בכלל בציבור הישראלי יש נטייה להשתמש במוגבלות כמילת גנאי כמו 'מפגר' או 'אוטיסט'. מוגבלות היא לא משהו רע, בטח שלא קללה".

אפרופו כנסת, יש לך כוונות או שאיפות פוליטיות?

"אני יכול לספר לך שקיבלתי לא מעט הצעות לחבור לרשימות כאלה ואחרות. אין ספק שהדבר מחמיא בפני עצמו, ואולי נותן חומר למחשבה, אך כמובן שאם אקבל החלטה כלשהי, אעשה זאת לאחר מחשבה מעמיקה, תוך התייעצות עם הצוות שלי וכמובן שאודיע על זה בצורה מסודרת ולא כדרך אגב".

למרות כל ההישגים, דמות ב'ארץ נהדרת' עדיין אין לך.

"הייתה דמות שהרבה אנשים אמרו שהיא אני, אני לא חושב שזאת הייתה הכוונה. אני אשמח אם תהיה, כחלק מהגברת המודעות והשוויון. אין לי בעיה לצחוק על הנכות, ואתה יודע את זה. זה בסדר כשזה בא במסגרת הומור או סאטירה. אין סיבה שיצחקו על רוסים או מרוקאים, ועל נכים לא. למה? כי זה יכול לפגוע בהם. אז לא, אנחנו לא נפגעים וגם אנחנו צוחקים הכל, כמובן, תלוי בקונטקסט".

אלכס פרידמן בטקס בערוץ 9

אז דמות בארץ נהדרת עדיין אין, אבל אלכס פרידמן שועט קדימה, כפי שהוא הגדיר זאת. בדרך הוא זוכה בתארים ואותות הוקרה, שהם רק תוצר לוואי של העשייה שלו. ההכרה, אומנם, מרגשת אותו, אבל בוודאי שלא לשמה הוא עושה את מה שעושה. "אני לא עושה את זה בשביל התארים" הוא אומר "אבל בוודאי שכל פעם כשמגיע טלפון שמבשר על משהו כזה, זה מרגש. לפעמים יותר ולפעמים עוד יותר. אומרים לי שאני צריך להדליק משואה ביום העצמאות ואני אומר אם זה יגיע, יגיע. זה לא משהו שאני עובד בשבילו. זה לא שאני אבוא להדליק משואה ויום אחרי אפרוש בשיא". משואה אחת הוא כבר הדליק, היה זה בטקס האלטרנטיבי שערכה עיריית ירושלים לאנשים עם מוגבלויות. למרות המעמד המרגש, שמר פרידמן על קור רוח. "החבר'ה שלי מאוד התלהבו, אני פחות. שאלו אותי למה אני לא מתרגש ואמרתי שמבחינתי באתי לעבוד, להדליק את המשואה וללכת הביתה. זה סוג של חוסן, כבר קשה לרגש אותי בדברים האלה".

מה כן מרגש אותך?

"התגובות שאני מקבל. כשסיימתי את הטקס פגשתי מאחורי הקלעים עובד שאמר לי שאשתו נכה ובזכותי עכשיו הם מקבלים הרבה יותר כסף. אז עלה על פניי חינוך ענק, זה מרגש. זה מרגש כשמתקשר אליי בחור נכה ואומר לי תודה, שבזכותי הוא יכול עכשיו לקנות את התרופות שלו. כשמתקשרת מישהי ומספרת שעכשיו יש לה קצת יותר כסף למזון בסיסי או למותרות. למה שאנשים עם מוגבלות לא יצאו לבית קפה, לא יטוסו פעם בשנה לחופשה בחו"ל, כמו כל ישראלי ממוצע? זה הפרס הכי גדול שלי, לאפשר לאנשים הללו לחיות חיים טובים ומלאים".