ר' התגייס כהנדסאי בדצמבר 2007, אחרי שלמד יג'-יד', עם התמחות במכטרוניקה, למערך הטכני של חיל האוויר. "בתחילה, התגייסתי לקורס יסעורים, ומשם המשכתי לקורס טכנאים מוטסים, קורס אליו ממשיכים מי שמזוהים כמכונאים מצטיינים. למסלול הזה נחשפתי לראשונה בזכות אחי הגדול, שכבר היה בקורס מכונאים מוטסים כשהתגייסתי. בסופו של דבר, עשיתי במסגרת הצבאית כל מה שניתן על מנת להיות באותו מקום כמוהו בסוף.

מכונאי מוטס הוא בעצם לבה של המשימה, בכל הקשור למסוקי סער. מי שמכווין את המטוס הוא הטיס, ומי שמסדר את הלוחמים, מנהל את המשימה, אם מדובר למשל במשימת חילוץ, בנקודת הקצה הוא המכונאי המוטס. בנוסף, בעת הצורך, הוא יודע לטפל במסוק, לטפל בתקלות, לחלץ במצבים קשים. במקרה של תאונה מי שיביא את הצוות הביתה הוא המכונאי. התפעול, המעטפת, המנהלות שמביאות את הלוחם לנקודת החילוץ, הן באחריות המכונאי המוטס".

בין ר' לבין אחיו היה הפרש של כשנתיים, וקשר חזק במיוחד. "אחי היה החבר הטוב ביותר שלי. היה לנו חוג חברים משותף, היינו מבלים יחד, יוצאים להופעות, כל תחומי העניין שלנו היו משותפים. קרה מה שקרה, והוא נהרג לפני חמש שנים בתאונת היסעור ברומניה עם ששה אנשים נוספים. הם יצאו לפריסה, שבמסגרתה הם התאמנו עם חיל אוויר זר ובאיזשהו שלב, במהלך אימון בהרים גבוהים, הם נכנסו לעננות גבוהה ופגעו בצלע של הר. כשזה קרה עדיין לא הייתי מכונאי מוטס, ובכל זאת, בחרתי להמשיך בדרכו, לסגור מעגל. מבחינתי, אין דבר נשגב מהצלת חיים דרך משימות שיש להן קשר ישיר לביטחון המדינה.

העובדה שאני אחיו של אורן ידועה בטייסת. אני לא הולך עם שלט על המצח שכתוב עליו "אח שכול", אבל הזיכרון שלו תמיד מלווה אותי. אני תמיד הולך עם הסיפור שלו, שואל את עצמי מה הוא היה עושה בסיטואציה כזו או אחרת ומה הוא היה מחליט. תמיד ראיתי בו מודל לחיקוי ולהערצה. העובדה שאני משרת בטייסת בה הוא שירת משנה פחות מבחינתי. נכון, יש בזה סמליות מסוימת, ואני מחובר לטייסת מבחינת המורשת שלה, אבל מה שמלווה אותי זה לא העובדה ששנינו השתייכנו לאותה הטייסת אלא הוא עצמו. אין יום שאני לא חושב עליו במהלך העבודה שלי, אבל ממקום חיובי, במקום לשקוע בזה".

"במקום לשקוע בזה", למקרה שתהיתם, הוא מעין מוטו לדרך שבה רס"ל ר' בחר להנציח את אחיו. "מאז מותו של אורן הספקתי גם להתחתן. בכל שנה יש קבוצת חברים קטנה שטסה לרומניה על מנת לטפס את ההר שעליו נהרג אחי. השנה, לראשונה, נסענו עם המשפחות שלנו, עם אשתי, והם הרגישו את החיבור. הטיפוס הזה קשה, סיזיפי, והמדרון חלק ומסוכן לכל מי שלא מתורגל בטיפוס. יש בזה משהו סמלי, מעין סגירת מעגל. כשאנחנו מגיעים לקצה אנחנו נושמים שתי נשימות עמוקות ומקריאים קדיש.

כמו כן, בכל שנה, לפני מועד האזכרה, אני מרכז את חיילי החובה הסדירים ביחידה ומעביר להם הדרכה. אני מספר להם איך הודיעו לי ומספר גם על אורן. המטרה של זה היא לתת להם דוגמא, להראות להם מהי תחושת שליחות ומהו חיבור. לערב אותם בדברים בשביל שיבינו מה באמת חשוב. תמיד מגיע דור צעיר שמתעניין בלסיים מוקדם, בלצאת הביתה. לפעמים, חשוב לתת דוגמא על מנת שיבינו שיש דבר כזה שנקרא שליחות והקרבה. אם לא בשביל משהו טוטאלי ונשגב כמו אהבת המדינה והארץ, אז בשביל רעות ואחווה בין אנשים, חברים, לוחמים.

אדם צריך לדעת למנף את עצמו מהמקום הנמוך ביותר, ממקום של שכול אבל ואובדן. מהמקום הזה ניתן לשאוב הרבה כוח ולמנף את עצמך למקום חיובי – וזה המסר המרכזי שלי לחברה שמגיעים ליחידה.  חשוב למנף את עצמך ממקום נמוך, לשאוב כוחות, ולא לטבוע בתוכו".

לסיום, החלטנו לשאול את ר' מה הוא מאחל לעצמו בהמשך הדרך. התשובה, כפי שבוודאי ציפיתם, הייתה להמשיך ולהתקדם. "כשהתגייסתי ידעתי שאני רוצה להגיע למקום הכי גבוה שאני יכול במסגרת התפקיד והכי גבוה שניתן כמכונאי מוטס במערך הטכני של חיל האוויר. אני רואה חשיבות רבה בטייסת, היא חשובה לי ואני קשור אליה. עם זאת, אני לא אוהב לדרוך במקום אחד ואני רוצה להרגיש שאני תורם יותר, לוקח בכל פעם את האתגר הבא. העשייה הזו, מבחינתי, היא שליחות עצומה. בכל מקום שאני בו יש לי שאיפה לעשות את הטוב ביותר שאפשר – ולאחר מכן להבין את זה ולהתפתח למקומות נוספים. אני תמיד מחפש את האתגר הבא".