טלי בנדו לאופר

לאחר שנים רבות בהן כיהן כקצין בחיל המודיעין החליט נתן רונן לקחת את כל ההשראה שאפפה אותו ולתרגם אותה לספר. עד כמה הספר קרוב למציאות, כנראה שלעולם לא נדע. "הספר שלי הוא דרמת ריגול. כידוע, הריגול הוא המקצוע העתיק השני בעולם והוא מכובד כמו הראשון", מספר רונן. "בספרי, רציתי לספר את סיפורם של אנשים מיוחדים, לוחמי המוסד הישראלי למודיעין , המקדישים את חייהם לביטחונו של הכלל ומשלמים על כך מחיר אישי יקר. הם אינם עושים זאת רק מתוך אלטרואיזם או רצון להתפרנס. הם מכורים לאדרנלין, לשליטה, לפעולה ולעובדה שמעשיהם, שבדרך כלל היו על גבול האסור, מבוצעים הפעם ברשות ובסמכות".

 

במרכז העלילה עומד אריק בר נתן, ראש "קיסריה" -  אגף המבצעים במוסד, העסוק וטרוד בעבודתו רוויית האקשן אך גם ביחסים עם אנשים סביבו: אמו חולת האלצהיימר, ילדיו, הבוס החדש שמגיע מן הצבא ואף עם בת הזוג החדשה.

 

עטיפת הספראפשר לומר שזהו ספר אוטוביוגרפי?

"בהחלט לא. זהו סיפור בדיוני. השם שנבחר לו, 'מסיכות וצללים', מרמז על רבדי הפעולה הגלויה והנסתרת של מה שקורה עם הדמויות המתוארות בו ועל מערכת השיקולים הסבוכה והנפתלת המאפיינת אותם".

ספר על שירותך הצבאי

"אני לא יכול לספר הרבה על שירותי הצבאי כי הייתי במודיעין, שנים הייתי בחושך, דמדומים ובשקט. גם הילדים ואשתי לדוגמא, ידעו רק שאני בצבא, לא מעבר. השתחררתי בדרגת סגן אלוף לפני עשרים שנה".

 

שאבת משירותך פרטים לספר?

"בוודאי. לא הייתי בעבודות של 8-17:00 בקריה ויאללה הביתה, היו לי עבודות שהייתי נעלם בתוכן לימים שלמים. הייתי מוצא את עצמי במקומות או מדינות שלא היו לנו איתם קשרים דיפלומטים כלל וכך נחשפתי לעבודה מול המוסד או השב"כ. הגיבור שלי הוא ראש אגף מבצעים במוסד שמצד אחד הוא מנהל מערכת ביטחונית ומצד שני העבודה ומהותה שואבת אותו באופן שחייו הפרטיים נפגעים. גם מחלת האלצהיימר של אימי ומה שזה עשה לה כאדם מצאה את עצמה בסיפורי הגיבור, ותוך כדי כתיבה געיתי בבכי לא אחת".

 

מאז ומתמיד התשוקה לכתוב הייתה בו אך היה זה קורס כתיבה יוצרת שלקח, אשר דחף אותו למעשה עצמו.

"להרבה מאד אנשים יש פנטזיה שפעם כשהם יתפנו מעול גידול המשפחה ויצאו לפנסיה הם ישבו לכתוב ספר. האמת שמעט מאד מוצאים בנפשם את הכח הנפשי לעשות זאת. את הספר הזה בישלתי בראש כבר לפני כמה שנים, לא הייתי בטוח שאני מספיק טוב ולכן נרשמתי לקורס של כתיבה יוצרת בקתדרה ברחובות ושם נוכחתי לדעת שאני לא יותר גרוע מאחרים. התחלתי לכתוב את מתווה העלילה בלילות וזה לקח לי כמעט ארבע וחצי שנים לגמור את טיוטת הספר הראשונית".

 

שתף בהליך כתיבת הספר.

"היו פעמים שהספר נכתב מעצמו... אשתי מעידה שהיו לי תקופות שבהן ישבתי בשולחן המשפחתי ובכלל לא הייתי שם. הדמויות של הספר התרוצצו במוחי, נאבקו זה בזו ובסוף הכריחו אותי לשבת מול המחשב והספר נכתב מעצמו לפעמים כל הלילה עד הבוקר. זה היה חזק ממני".

 

רונן נשוי בשנית לדניז אבנצור, אם לשלושה ילדים. "לי יש שלושה ילדים ובסה"כ יש לנו חמישה ילדים בוגרים. (לכל התוהים אם יש פה טעות חשבונאית, יש לנו רק אחת משותפת). אנחנו משפחה גדולה עם 11 נכדים".

"גם פרשת הגירושין הכואבת שלי מן העבר הרחוק הייתה מקור לוונטילציה שלי, במיוחד שכשבתחקיר שלי מצאתי להפתעתי שהרבה אנשים המשתחררים משירות אינטנסיבי במערכות הביטחון השונות, מוצאים שקשה עד קשה מאד להיות לוחם במוסד או שב"כ וגם בעל והורה טוב, בלי שתהיה בבית דמות חזקה המהווה תחליף לשני ההורים. רבים מהם גרושים ובודדים.

נזהרתי מאד לא לחשוף סודות או מידע מדיני ולכן כל חומר שחשבתי לשלב בספר כחלק מן העלילה, בדקתי באלף עיניים ובמיוחד מול אינטרנט וודא שהוא חומר גלוי".

עבודת התחקיר לקראת הכתיבה הייתה מעמיקה שכן מדובר כאמור, בדרמת ריגול העוסקת בחיי איש מוסד. "עבודת ההכנה והתחקיר של ספר שכזה היא עצומה ורחבה. כסופר מתחיל אין לי צוות תחקירנים. קראתי מאות מאמרים בנושאים אסטרטגיים, למשל יחסי איראן ישראל, גלשתי באתרי מכוני מחקר ישראלים ואמריקנים, אתר ה-CIA, ספרות ישראלית העוסקת במערכות שמאחורי הקלעים וגם נפגשתי עם חברים שהיו שם ושהעירו לי על שגיאות בהבנת "האופוס אופרנדי " של המערכות הביטחוניות הישראליות. כמובן שהספר יועבר לצנזורה על פי חוק בטרם יצא לדפוס".

 

 

את הספר שעדיין לא ראה אור, חותם נתן בשם "נתן אחי-נעמי". "כך אני מבטא את געגועיי לאחותי, נעמי שרון ז"ל, שהלכה לעולמה והיא רק בת 57 לפני שבע שנים", הוא מסביר, "אחותי נפטרה מסרטן בחטף. היינו חברים מאוד טובים, הייתי אבא שלי, אני גידלתי אותה. להוריי הייתה חנות קטנה והם היו עסוקים מאוד בלהתפרנס".

 

אני מבינה למה לכתוב ספר. אך מדוע הרצון להוציא אותו לאור? זה תהליך יקר ולא פשוט.

"זה חזק ממני. זה דבר לא נשלט זה כמו לשאול אמן למה הוא עושה את זה. צריך להחצין דברים ותהליכים שמבשילים אצלו בראש הרבה זמן. סליחה שזה נשמע רומנטי, זה חזק ממני והספר נכתב לבד, היה צריך להביא את האצבעות שלי מול מקלדת ופשוט לשפוך את זה ממני החוצה".

 

אם כך, מתי יוצא הספר לאור?

"אין לי מושג. כרגע הספר נמצא בשלבי עריכה סופיים של הסופר והעורך אמנון ז'קונט שהפך לי את הספר לחלוטין. הוא קיצר באופן דרסטי את מה שכתבתי, ודרש ממני לכתוב מחדש פרקים שלמים בהתאם למתווה חדש של העלילה המוסכמת ביננו. היו פעמים שנכנסו לעימות קולני כי הוא חשב מנקודת מבט מסחרית של מה מוכר, מנקודת מבט של הקורא על ספר מתח וריגול עם עלילה קצבית וסוחפת ואותי כסופר זה הקפיץ וקומם, כי רציתי יותר לשמור על נושא של היחסים והרגש בין הגיבורים והסובבים אותם.

לאחר מכן הספר עובר להגהה לשונית ובמקביל לסבב הערות של חברים יודעי ספר שיעברו על הטקסט.

רק אחרי כל זה אני אפנה להוצאות ספרים ישראליות ואציע להן לקנות ממני את הספר ולהוציאו לאור. השוק הישראלי קטן מאד ומוצף בהמון סופרים מוכשרים ממני.

במקביל, אני מתכוון לתרגם אותו לאנגלית ולנסות באמצעות סוכן ספרותי בחו"ל למכור אותו לאמזון או להוצאות ספרים גדולה. עד שאני אראה סנט אחד מכל זה, עוד ייקח הרבה זמן אם בכלל. בינתיים כבר השקעתי מן החשבון המשפחתי שלי כחמישים אלף שקלים".

 

חלק גדול ממהותו של רונן הוא בן להורים ניצולי שואה. כמו שהוא מסביר על גיבור ספרו אשר מתפקד כראש אגף מבצעים של המוסד המהולל הוא גם בן של מישהי, דוד, חבר ועוד, בדיוק כמוהו. "הוא בן לאמא שעברה את השואה וחווה עכשיו אלצהיימר, זה כמו שאמרתי, נלקח מחיי שלי. ראיתי את אמא שלי הופכת לילדה קטנה ונעלמת לה האישיות. אמא שלי בעיני הייתה גיבורה. היא אמנם הייתה קטנה פיזית אך כילד עבורי היא הייתה ענקית. היא בנתה את עצמה לא מאפס, ממינוס אפס כשהייתה אלמנה ואם שכולה בגיל 19 בפולין. היא באה מבית חרדי בפולין ואחרי המלחמה היא הלכה לברר מה קרה לבעלה שנהרג בצבא הפולני ושם היא פגשה את אבא שלי שהיה עם בעלה כשנהרג בשדה הקרב. אבא שלי בעצמו ניצול שואה שגם לו היו אישה וילדים שנרצחו ע"י הנאצים. שניהם התחברו ויצרו משפחה חדשה ועלו לארץ. העומס הזה של השואה עובר גם לילדים, אתה לא ילד במשפחה רגילה, זו משפחה שעברה שואה. בסביבה שאני חייתי בה כילד לא היו זקנים, לאף אחד לא היה סבא או סבתא. אני חוויתי סבאות לראשונה כשאני הפכתי לסבא. יום אחד אמרתי לנכדתי שאני מקנא בה כי לי לא היו. אשתי שהיא ממוצא מרוקאי, הייתה עבורי הפלס שעל פיו עליי להתיישר כי אני בא ממשפחה שהמטענים הרגשיים מעוותים את המציאות. מה ז"א? חייבים לגמור מהצלחת כי אם הנאצים יבואו, שיהיו לנו עודפים. מזל שהיה לי את אשתי דניס כי היא פשוט אמרה לילדים תעזבו את השולחן. בחגים הגדולים כמו פסח היה בכי גדול בבית הורי, זה היה סיוט כי הם נזכרו איך היה אצלם בבית בחג ופשוט התחילו לבכות ומתחילים להיזכר בבעל הראשון או האישה הראשונה וזה היה נגמר בריב או בבכי. היינו מתחבאים אחותי ואני מרוב פחד ולא מבינים מהם החגים האלו שבוכים בהם".

 

 

איש רב פעלים נתן. מלבד הכתיבה הוא מנכ"ל שותף בחברת הייעוץ בינלאומית "סינרגיה משימתית" שהיא חלק מחברת GENESIS"- יועצים " שייסד ד"ר דב ינאי. "חברתנו עבדה כמה שנים בבלקן ובמדינות אקס- יוגוסלביה עבור לקוחות עסקיים. כיום אני מרצה במכללת אורט רחובות, ובביה"ס לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת תל אביב כמרצה חוץ. כל חיי אני מתנדב בקהילה, אני משרת במשטרת התנועה הארצית בדרגת רס"ב, מתנדב 15 שנה בעמותת ער"ן (עזרה ראשונה נפשית) ,ובעבר הייתי פעיל בסניף 'צוות' עמותת גמלאי צה"ל ביבנה ואף הייתי מזכיר ויו"ר הסניף".

 

 

מה אתה אוהב לקרוא?

"הכל. אני קורא המון. אני בולע ספרים, בעיקר ספרות ישראלית חדשה, אני מאוד אוהב ספרים הסטוריים של יוכי ברנדס, אתגר קרת, ואני אוהב גם את ז'אנרים המתח והריגול והספרות הבינלאומית".

 

מי מודל לחיקוי שלך?

"ג'ון לה קארה, סופר מתח שמשלב בין האקשן לדרמה מאחר ואנו אנשים עם הרבה שכבות ואת זה אני חוקר כעת. כשסיימתי את עבודתי בצבא, בוא נאמר יצאתי אל האור ומאז אשתי טוענת שאני לא מפסיק לפטפט ולקשקש, היה לה הרבה שקט במוח".