סימון ושלומית בימים שמחיםרוב אוהדי הספורט בעיר מכירים את סימון סיפואנטס, מאמן השוערים של מכבי יבנה. אמנם הוא לא דברן גדול אבל הוא מקצוען אמיתי, שמאמן את ניל אברבנל, אחד השוערים הטובים בליגה. סימון אמנם נמצא בעיר מדי יום והוא נחמד ואדיב לכולם וכמובן עושה את עבודתו על הצד הטוב ביותר. יחד עם זאת, לא בטוח שאפילו חבריו לקבוצה יודעים את סיפורו המורכב והטרגי. לפני כשנתיים וחצי בתו שלומית בת ה- 26 חזרה  בשעות הבוקר לביתה בשערי תקווה ונפגעה על ידי רכב שהגיע ממול ונכנס לנתיב שלה. שלומית נהרגה במקום, לאחר מכן התברר כי הפוגעת היא שכנתה. עד היום בני משפחת סיפואנטס משוכנעים כי האמת כולה לא יצאה לאור. הפוגעת קיבלה 8 חודשי מאסר בפועל ושלילה לכל החיים. את סימון ומשפחתו זה כמובן לא מנחם "אנחנו יודעים כמעט בוודאות כי הפוגעת השתמשה בנייד באותם הרגעים. חבל לנו שבבית המשפט נטען אחרת. זה רק מוסיף על הכאב שלא מספרים את כל האמת לאמיתה".

זירת התאונה הקטלניתאתם מכירים את הנהגת הפוגעת?

"בוודאי. היא הייתה מטופלת בגן על ידי אשתי. אשתי גידלה אותה בגן הילדים ביישוב". כל סיפור חייו של סימון מורכב מאוד. הוא נולד בצ'ילה לפני 56 שנים והוא עם אשתו מגיל 6. "היינו ביחד בגן, בבתי הספר ומאז אנחנו ביחד. לא עוזבים אחד את השני לרגע והאהבה עדיין גדולה מאוד. נועדנו אחד לשנייה". בצ'ילה נולדו לו שני ילדים. שמעון היום בן 36 וקרולינה בת 34. פתאום באמצע החיים החליטו בני המשפחה לעשות עלייה לאחר שאביו של סימון פשוט ביקש ממנו "ידענו שישראל מדהימה אבל חששנו מהחום והשרב". קצת לאחר ששירת בצבא הצ'יליאני, החליטו סימון ואשתו לעלות לארץ עם ילדיהם הקטנים בשנת 85'. סימון החליט להצטרף לצבא הישראלי והיה במשך שנתיים בהנדסה קרבית כמו אחרון המורעלים. באותו הזמן היה סימון במרכז הקליטה באשדוד כשהמנהל שם היה אביו של ז'אן טלסניקוב (כוכב כדורגל אשדודי ושחקן נבחרת ישראל לשעבר). הקשר בין טלסניקוב האבא וסימון הלך והתהדק עד שסימון הפך להיות השוער של הפועל אשדוד. לאחר מכן סימון חצה את הכביש והיה בעירוני. משם עבר למספר קבוצות כאשר בין היתר היה בבית"ר ת"א בעונתה האחרונה לפני הפירוק כשמחליפו היה בחור צעיר בשם איציק קורנפיין. בארץ כבר נולדה שלומית ויותר מאוחר יניב, היום חייל. בשנת 93 עברה המשפחה כולה ליישוב שערי תקווה שנמצא בשומרון. השקט, האוויר הנקי ובית הקרקע, עשו טוב למשפחה שהתאקלמה בצורה פנטסטית במקום החדש. הם הפכו להיות חברים של אנשים קרובים בתוך היישוב ואשתו מריה הייתה גננת כך שהם הכירו כמעט כל אחד ואחד באופן אישי. סימון כבר הספיק לפרוש והפך למאמן שוערים. בתאריך 18/1/13 התהפך עליהם עולמם. סימון מתאר באופן מצמרר את השתלשלות הארועים "נסעתי לאימון בוקר של הכח רמת גן. עשיתי זאת באוטובוס. אני רגיל לשמוע ביו טיוב מוזיקה. כשלחצתי על הכפתור משום מה זה העלה לי את הפייסבוק של שלומית ותמונות חדשות שהעלתה. מצאתי את עצמי בשבע בבוקר מסתכל על התמונות שלה ואומר לעצמי איזה בת יפה ומוכשרת יש לי. היא הייתה בתפקיד בכיר באורנג'. התקדמה מהר מאוד. מוכשרת וחכמה. ברדיו של האוטובוס נפתחו החדשות עם תאונה שקרתה באזור שערי תקווה. אז כבר הבנתי שמשהו לא בסדר.

הגעתי לאימון ופשוט היה לי קשה להתרכז. משהו לא נתן לי להתנהג כרגיל. אחרי כמה זמן כשאני באמצע, ראיתי מרחוק שוטר. ידעתי." סימון עוצר. דיבורו נקטע. עיניו בוהקות למרות שהוא מאוד חזק זה לא פשוט עבורו לשוב ולדבר על זה אבל כעבור כמה שניות הוא ממשיך "אמרתי לשוטר זאת שלומית נכון?. הוא פשוט אמר כן. קרסתי".

 איך מעכלים דבר כזה?

"לא מעכלים. עד עכשיו לא מעכלים. זה חלק ממני וחלק מהמשפחה שלי יום יום, שעה שעה".

הכרתם את הפוגעת ומשפחתה. אתם שכנים. יוצא לכם להיפגש?

"אני משתדל שלא להיפגש איתם יותר מדי אבל זה בלתי אפשרי. זה מקום קטן. כולם מכירים את כולם".

יש נימה של כעס כלפי המשפחה?

"חבל לנו שהיא לא באה והודתה במה שהיה. הם התחילו להגיד שיש לה פריחה והיא כמעט התעלפה. למה לא להגיד את האמת? אני לא רוצה לנבור בזה. זה כבר עבר ומאוד מכאיב לנו".

איך אשתך הגיבה?

" אשתי עד היום נמצאת בטיפולים ולוקחת כדורים. היא לקחה את זה מאוד קשה. שלומית הייתה הפרח שלנו".

אבן הפינה לזכרה. שלומית סיפואנטס ז"לאיך אתה מתמודד?

"למזלי יש לי את הכדורגל ובית הכנסת. אלו שני מקומות שאני מאוד אוהב להיות בהם. האימונים בכדורגל פשוט מצילים אותי. ובית הכנסת זה מקום שמאוד חשוב לי. כבר בצ'ילה היינו מסורתיים. אני בא ממשפחה יחסית של דתיים וגדלתי על דת. כשהתבגרתי הלכתי לדרכי העצמאית אבל תמיד יש לי זיקה לדת. התפילות מצילות אותי. אחרת לא יודע איפה הייתי היום".

איפה היא הכי הרבה חסרה לכם?

" שולחן של שישי בערב, ללא ספק. אנחנו משפחה מלוכדת וארוחת שישי היא משותפת. עד עכשיו הכסא שלה פנוי. אף אחד לא יושב עליו".

מאז פטירתה, דואגים במשפחה לשמר את זיכרונה של שלומית ז"ל. ישנה מחברת עבת בשר בה בכל עמוד אחד מחבריה או בני משפחתה כותבים לה באופן אישי ומרגש. בלתי ניתן לקרוא ולא להזיל דמעה או שתיים. בנוסף, יש לה אבן פינה ביישוב ובחדר כמעט ולא נגעו. זה עדיין החדר של שלומית. בזמן הקרוב, באזור פברואר, קרוב ליום ההולדת שלה, ייערך מופע לכבודה עם מספר אמנים מאוד מפורסמים. גם המוזיקה כמו הכדורגל היא חלק בלתי נפרד מסימון "יש לי גיטרה ואני תמיד מנגן בה כשאני עצוב. אנחנו מאוד אוהבים מוזיקה בבית". עברו למעלה משנתיים מאז התאונה אבל גם עכשיו, נדמה כי שלומית היא חלק בלתי נפרד ביום יום של משפחת סיפואנטס.