"אני מאוד מאמין בספורט נשי ותומך בהעצמה נשית. אני חושב שבנות הן מאוד מיוחדות. ידעתי כמה ספורט תחרותי עזר לי בחיים, והיה לי חשוב להעביר את זה הלאה", אומר לי צחי בוטביקה, לשעבר שחקן בולט באליצור יבנה וכיום מנהלה המקצועי של מחלקת כדורסל הנשים במועדון. 

בשקט בשקט, בלי שרובנו הרגשנו, בשש השנים האחרונות צומחת לה תרבות כדורסל נשים בעיר. המחלקה מונה קבוצות קט-סל (כיתות ד'-ו'), ילדות (ד'-ח'), נערות (ט'-י'), ובוגרות (מכיתה י"א והלאה, המשחקות בליגה ארצית מחוז דרום), הפועלות בסיועה של מחלקת הספורט בעיריית יבנה.

השבוע נפגשתי עם צחי, מאמניו וכמה שחקניות מהקבוצות השונות, שחקניות חדורות אמונה, מסירות ורצון לנצח, ויותר מזה – פשוט לשחק. צחי מציג את גאוות קבוצת הבוגרות והנערות: נועה דידרסקי ואביה כהן (בנות 17), המשחקות בקבוצה כמעט מראשיתה.

"הן איתנו מההתחלה, והיום רואים תוצאות יפות. הבנות הקטנות מסתכלות עליהן כמודל לחיקוי", מספר צחי ועוטף אותן במבט אוהב. "הן זכו במשך שנתיים באליפות ויכלו לעלות ליגה (הקבוצה כעת בליגה ארצית), אבל הרגשנו לא מוכנים לכך מבחינה מקצועית וכמותית. אלו הישגים ממש יפים גם הקט-סל זכו באליפות. המטרה היא כמובן להגיע ללאומית, ואנחנו נגיע".

בכל זאת, כמעט אף אחד לא יודע שיש כדורסל נשים בעיר, אין אפילו פרסומים על משחקים. איך זה?

צחי: "זה מוכר למי שיש לו נגיעה בעניין, למשפחות, לחברים. אולי לא לכולם כי אנחנו בליגה ארצית, אבל יש קהל של כ-50 אנשים. לי מאוד חשוב נושא המשפחתיות, הנערות מגיעות למשחקים של הקט-סל וההיפך. חשוב לי שהבנות יהיו תמיד יחד". צעד וחצי בדרך לסל

לכי לרקוד מחול

דיברנו על ביחד ואל השיחה מצטרפים מאמן הנערות והבוגרות גל רווח, מאמן הילדות והקט-סל ניר גוב, והשחקניות יובל שלום (15), זיו גרינברג (14) וליאור בוטביקה (12). נקודה חשובה ומטרידה שמעלה צחי היא כי כדורסל אינו עיסוק טבעי לבנות, שזוכות להקנטות בשל יחס החברה לכך. "תמיד יש הקנטות, זה לא נעים", הוא אומר.

גל מבקש לתקן: "העיסוק בכדורסל מאוד טבעי להן, לחברה זה לא טבעי".

למה? איפה הבעיה?

ניר: "כמאמן הקט-סל, אני יכול להעיד שהרבה פעמים פנו אליי בנות שהציקו להן, שאמרו להן 'מה, אתן אבו גבר שאתן משחקות כדורסל?' ועוד שלל כינויים שמייחסים את המשחק לבנים בלבד".

יובל: "אני כבר רגילה לדיבור מסוג כזה. נניח שאני הולכת לאימון ואני עם בגדי כדורסל, אז איזה ילד יעיר 'מה, את בן? לכי לרקוד מחול', ואני לא רוצה, אני לא רקדנית. זה עצוב לי. בהתחלה בכיתי הרבה לאבא שלי, לא הבנתי למה עושים לי את זה".

זה ערער אותך?

"תמיד המחשבה של לעזוב עוברת בראש, אבל בסופו של דבר אני בוחרת לעשות מה שטוב לי".

זיו: "אני יכולה להגיד שיש גם קנאה. הבנים בכיתה אומרים לי 'וואו, איזה תותחית' ומקנאים".

אתן חשות תמיכה בקבוצה? תושבים באים לצפות במשחקים?

יובל: "לא. אנחנו מזמינות אנשים כל הזמן, ולוקח זמן עד שהם מגיעים כי כולם עסוקים".

ליאור: "אנשים לא מבינים את חשיבות העניין".

יש לדעתכן חשיבות אחרת לכדורסל נשים?

יובל: "אני חושבת שזה אותו דבר כמו כדורסל גברים".

אביה: "אין די מודעות בעיר. חוץ מהאנשים שמכירים אותנו, לא נראה לי שמישהו יודע. אין פרסומים על משחקים".

צחי והמאמנים סבורים אחרת. "מחלקת הספורט והעירייה תומכים בנו ואנו מקבלים מהם דחיפה גדולה. אנחנו עובדים על פרסום, הבנות עסוקות בלעבוד קשה, אז אין להן הרבה מודעות למה שאנו עושים", הם אומרים וצחי מדגיש: "אנחנו מחלקה בצמיחה. אני מסתכל קדימה, איך אנחנו מגדילים את מאגר השחקניות ואיך נטמעים באוכלוסיה. היום אנחנו במצב שבנות ניגשות אלינו גם מחוץ לעיר כדי לשחק כאן". הילדות מתאמנות, השבוע

דור האינטרנט

"מדובר בבנות מאוד מיוחדות", אומר צחי, "זה דור שמחפש אינטרנט, אבל כאן הן יוצאות החוצה מהבית לכמה אימונים בשבוע ונותנות את הנשמה".

כמה אימונים בשבוע?

אביה: "4-5 אימונים".

זה הרבה, צריך ממש לאהוב את זה.

יובל: "ברור, אחרת לא היינו הולכות".

אביה: "בשנה שעברה לא היו לנו מספיק אימונים, ובתחילת השנה קיימנו שיחה שצריך לשפר את זה".

בנות, עם חמישה אימונים בשבוע, יש זמן לחיים פרטיים?

גל: "בוודאי. לאביה יש אפילו חבר".

אביה: "נכון. אם יש דבר שאוהבים, מצליחים לשלב הכל".

גל: "יובל מתנדבת גם במד"א ובפרויקט 'מדעניות לעתיד', והיא אפילו תלמידה מצטיינת".

"כן, אין לי זמן לכלום", יובל מחייכת במבוכה.

ליאור: "אני הצטרפתי גם לחוג תיאטרון".

אביה: "יש דברים שמשנים בגללם את הלו"ז כמו אירועים ודברים חשובים".

יובל: "לפני כמה שבועות היה אמור להיות לנו משחק, שנפל בדיוק על הבריתה של האחיינית שלי. ביקשתי מניר אם אפשר להזיז את המשחק, ועשו את זה".

צחי: "יש זמן להכול, השאלה איך מסדרים את הדברים. נועה ואביה גם עושות בגרויות ועדיין מסוגלות להתאמן 4-5 פעמים בשבוע ולצאת לבלות. זה דברים שספורט הישגי מקנה לך. זה לא רק המטרה להגיע לאליפות, זו הדרך שאתה עובר". מימין לשמאל נועה, אביה, גל, ליאור, ניר, זיו, יובל וצחי

ניר, בתור מאמן, מהם המקומות שקשה בהם?

"אנחנו מתמודדים עם מצב שאין הרבה אולמות להתאמן בהם, אבל הראייה שלנו היא להסתכל על הטוב".

גל: "אלו אותם קשיים בכל מקום. אין די מודעות בארץ לספורט ולכדורסל נשים בכלל, ואפשר לדבר על זה שבועות".

באירופה וארה"ב מתעניינים בכדורסל נשים ויש הצלחות.

גל: "גם בארץ יש הצלחות נקודתיות. הכול קשה תקציבית".

צחי: "אם היה יותר כסף אז יותר כסף היה מופנה לבנות. אני רוצה שיהיה לנו בסיס איתן וחזק ואז לטפס. עם זה ננצח".

ממה מורכב בסיס כזה?

"הרבה קבוצות קט סל ובוגרות שמלוות איתנו ויהיו איתנו כמו אביה ונועה שאני יודע יתנו את הנשמה לקבוצה. זו עבודה קשה והן עושות את זה ומנצחות משחקים. יש לי פה בנות שרואות מטרה ורוצות לשחק בטופ. והן אלו שמביאות את המחלקה קדימה".

גל: "אלו ילדות שהתחילו את המחלקה וכעת מובילות אותה".

חצי מאמן, חצי פסיכולוג

אביה ונועה, יש שאיפה שהכדורסל יהיה מקצוע?

נועה: "אני מכוונת גבוה, רוצה להיות שחקנית מוצלחת בקבוצות גדולות בארץ, להגיע לליגת העל".

גל: "לנועה יש פוטנציאל גדול מאוד, היא1.83 מ', אתלטית, בעלת יכולות מדהימות על המגרש. היא עוד צריכה לעבוד קשה, אבל בעלת נתונים טובים. היא מבחינתנו חלק מעמודי התווך של היחידה. ההצלחה שלה היא אושר אדיר בשבילנו".

והצעירות יותר?

יובל: "לי אין כוונות כאלו. אם אשחק זה יהיה רק כתחביב".

ניר: "אני מאמן את הצעירות. יש הרבה כישרונות ויש יציבות. מי שמתחילה בקט-סל תישאר לרוב איתנו. הן עובדות קשה ומתמידות, לא מקבלות את ההכרה ועדיין עובדות קשה ונוסעות למשחקים רחוקים. זה לא פיקניק. אבל הן כמו שאמרתי מתמידות".

יש תסכול על זה בתור מאמן?

"ממש לא. יש התקדמות אדירה אצל כולן. את הקשיים אנחנו חווים יחד, והן משתפות אותי כמו אח גדול שעוזר כמה שאפשר".

איך זה לאמן בנות?

צחי: "הגישה היא שונה. אני בעד העצמה נשית ואני תמיד אומר שלבנים תגיד 'תרוצו' והם לא שואלים, הם מיד רצים. בנות צריכות להבין למה ולאן ואז הן יעשו. זו לא חוצפה, זה עומק שיש להן. גברים רואים מטרה, הן מסתכלות גם מסביב". ניר באימון קליעה

אביה: "ראיתי במשחקים שמאמנים של בנים מתפוצצים עליהם. אותי נגיד זה לא היה מדרבן".

גל: "בדיוק. זה מכניס לאטרף כשצועקים עליך ככה, אבל איתן צריך גישה אחרת. בכלל, אני חצי מאמן וחצי פסיכולוג".

אביה: "הוא קולט הכל. באתי למשחק והיה לי יום רע, הוא ידע מיד שמשהו לא בסדר".

גל: "אני מאוד מחובר אליהן ויודע מתי משהו לא בסדר. אני חייב להבין מה הבעיה ואיך פותרים אותה". 

כדי שהיא תשחק טוב?

גל: "לא, ממש לא. זה קודם כל היא".

"יש אקשן בלי סוף", מסכים ניר, "תמיד יש התרחשויות בבית הספר, בבית, ואנחנו מדברים כאן על הכל. האינטרס הוא לא שהן יהיו על המגרש הכי טובות, אלא הן חשובות לנו. נקודה. הייתה לי שיחה לא מזמן עם אחת השחקניות שבכתה כי ממש התעללו בה בבית הספר, ואני עודדתי אותה לעשות מה שטוב לה. אם תרצה לעזוב, שתעשה את זה. הן עוברות עלבונות, הקנטות, ואם צריך נלך למורה, ליועצת ולאן שצריך".

יצא לכם?

"כמעט. אבל כן הלכנו להסביר בכיתות ואביה באה לדבר וזה עזר. יש פה משפחתיות, הבוגרות יותר הן כמו אחיות גדולות שמתייעצים איתן, ובסופו של דבר התמודדויות יש בכל מקום".

חלום ליגת העל

אז נחזור להתחלה. לפני שש שנים כאמור עלה במוחו של צחי הרעיון לפתוח בעיר קבוצת כדורסל לבנות, או יותר נכון לומר להחזיר עטרה ליושנה, שכן בעבר פעלה קבוצה בעיר.

"העליתי את רעיון ההקמה בפני מנהל מחלקת הספורט בעירייה שאול דוד", הוא נזכר, "ושאול אמר לי לרוץ על זה. פתחנו את בית הספר לכדורסל ולאחר מכן התחלנו לפתוח קבוצות".

היה קשה לגייס שחקניות?

"בהחלט. עברנו בבתי הספר, חילקנו פליירים, וזה עבר מפה לאוזן. היום אנחנו מונים במחלקה כמעט מאה בנות, לא כולל קבוצת הנשים. בהזדמנות זו אני מזמין בנות להגיע אלינו ולהתרשם, אנחנו תמיד מחפשים שחקניות".

יש לקבוצות ספונסרים?

"יש שנותנים עזרה בחולצות ודברים כאלו. אנחנו מחפשים תמיכה כספית בעזרתה נוכל להתרומם למעלה".

צחי, איפה אתה רואה אתכם בעוד חמש שנים?

"אני רואה את הקבוצה הבוגרת בליגת העל, את הנערות בליגה הלאומית ומקווה להגדיל את בית הספר לכדורסל. את הבוגרות שלנו, כמו נועה ואביה, ארצה לראות נשארות ביחידה כמאמנות. ראש העיר והעירייה מאוד תומכים בנו, ואני מאמין שנגיע לטופ של הכדורסל הישראלי. אני מאוד מאמין בבנות ואנחנו בדרך הנכונה".