בערב יום חמישי שעבר התארגנו מס' חבר'ה ליציאה. עומר בא לאסוף אותי ומדובר בבודי בילדר מאוד גדול. חוץ מזה שהוא אוכל כמו אוגדה בצה'"ל, שנינו בסוזוקי בלנו מודל 98 זה אומר שמגיעים אחרונים או שמוותרים על המזגן. בדרך אספנו את מאור, פריק גנטי חובב משקולות מושבע ותושב העיר גם כן וביחד עם שאר החבר'ה שהיו מחדר הכושר ברובם, יצאנו לכיוון מרכז דוהל בת''א כדי לעודד חברה יקרה שלנו שהשתתפה בתחרות פיתוח גוף ''מר ישראל'' של איגוד נ.א.ב.א.

צבא האמת של בר מיקה יצא לדרך. מיותר לציין שגם היא תושבת עיר האורות,כן?? כמו בכל ספורט תחרותי, גם בפיתוח גוף ישנן מספר קטגוריות. בר לצורך העניין, עלתה להתחרות בקטגוריה הנקראת ''מיס ביקיני''. האולם היה מלא קהל, ישוב כולו במקומות מכורטסים מראש ובצורה מסודרת. אנחנו לעומת זאת, התנחלנו איפה שמצא חן בעיננו וכשביקשו מאיתנו לסור למקומותינו הפלנו את התיק על הקופאית הנחמדה שאמרה שמותר לשבת היכן שרוצים.

ובכן, לקופאית קראו בוריס והוא לובש בערך תשע אקסטרה לארג'. נחמד, הוא לא נראה, אבל באנו מיבנה והיינו חייבים לעשות מה שאנחנו רוצים, ולהפוך את בוריס לקופאית עם קוקיות הסתבר כרעיון שפגע בול. אז, סליחה בוריס אבל בשביל לכבד את אחות שלנו נעשה הכל וטוב שעשינו. נהננו מערב גדול בו בר זכתה מקום ראשון בקטגוריה.

כמה ימים לאחר שהתאוששה מעט מהאירוע המרגש, מצאה המיס מעט זמן על מי מנוחות כדי לשוחח עמי על התהליך שעברה, איך והכי חשוב – למה.

קבענו להיפגש בחדר הכושר בעיר. כשהגעתי בשעה המדויקת פלוס איחור אופנתי של רבע שעה, היא כבר חיכתה ישובה ליד שולחן, מסיימת ביסים אחרונים של חזה עוף וברוקולי מקופסא שהיא בטוח תשכח להחזיר לאמא.

לאחר שאמרתי לה בתאבון ובירכתי אותה על ניצחונה התחלתי עם השאלות המעט יותר מעניינות.

''אני רוצה להודות לכולם. כבר כמה ימים שהנייד שלי לא מפסיק לצפצף. הודעות ושיחות תמיכה ופרגון לא מפסיקות להגיע".

בהחלט שמגיע לך. אני סקרן לדעת מה עובר לנערה בראש מרגע ההחלטה להיות עד שהיא הופכת למיס ביקיני. איך הכל התחיל?

 

היא צוחקת. ''אתה לא תאמין בכלל. כל חיי הייתי רחוקה מהתחום באופן קיצוני. אכלתי איך שבא לי ולא הרמתי קילו. בגיל 18 נחשפתי במקרה למודעה על שיעורי זומבה והחלטתי ללכת לנסות, זאת למעשה הדריכה הראשונה שלי בעולם הפיטנס".

המרחק בין שיעורי סטודיו לאימוני כח הוא מטאורי. איפה קבור הכלב?

"האמת שלזומבה לא הצלחתי להתחבר ואחרי שני שיעורים בסה''כ עזבתי. בפעם השלישית הגעתי לחדר הכושר וביקשתי ממדריך שהיה במקום עזרה בבניית תכנית אימונים. כמובן שהרמה הייתה למתחילות אבל מבחינתי זה כנראה הספיק. שניים-שלושה אימוני כוח והתאהבתי בעולם הזה. נכנסתי חזק לתחום והתחלתי לחשוב קדימה".

 

חשוב לציין כי זוהי רק תחרותה השנייה של בר וכבר גרפה את המקום הראשון. ''בגדול אני בן אדם קיצוני", היא מסבירה, "כשאני הולכת על משהו מסויים מתוך אמונה שאני טובה בו אז אלך אתו עד הקצה. אין אצלי חצי דרך. כשהתחלתי להתאמן וראיתי את התמורות בגוף כבר לא יכולתי להפסיק ורציתי להגיע הכי רחוק שאפשר''.

 מה זה אומר מבחינתך? איך זה בא לידי ביטוי בשינוי אורח החיים?

"דגש גדול על תזונה. 80% ואפילו 100", היא מחייכת, "אימוני מחץ. לשים נשמה בכל סט. זה לאהוב את מה שאתה עושה ולהיות מסור לדרך".

ויתורים היא כוללת?

''תשמע, קל לקפוץ ולהגיד שכן, אבל אני אומרת שלא. אני מאמינה בלאזן, זה לדעת לאכול כל השבוע מה שאתה אמור כי לדרך שלי יש חוקים ברורים, ולפרגן לעצמך אפילו לאפה מתי שמותר. לדעת ליהנות מהאוכל באמת כי הרווחתי אותו ביושר ולא לזלול כל מה שבא ובכל עת שמתחשק לי. זה חסר ערך''.

מאיפה את יודעת מה ואיך לאכול? מי מלווה אותך?

 

''גיל גרנות הוא המאמן שלי, 'המפקד', כמו שאני קוראת לו. הוא בונה לי את התוכניות אימון ומרכיב לי את תפריטי התזונה. אחת ל-3-4 שבועות אנחנו נפגשים כדי למדוד היקפים ולעדכן שינויים בתפריט אם צריך. בסמוך לתחרות, כל יום הוא קריטי יותר ולכן עולה תדירות הביקורות ועוד הרבה לפני זה הוא טורח לעמוד בקשר טלפוני 24/7 ולפקח כמו אח גדול".

כמו שאת בטח יודעת, הרבה נשים וגברים חיים על סטריאוטיפ של אנטי מעבודה עם משקולות בחדר כושר בתירוץ שזה יקנה להם מראה נפוח. אני סקרן לדעת מה תעני להם בתור בחורה עם היקפים של ילדה בכתה ג' ויכולת להרים 200 קילו עם הרגליים .

''אני חושבת שאנשים פשוט לא יודעים להעריך כמה קשה זה לפתח מסה שרירית בגוף. לא כל אחת ואחד שיכנס לחדר כושר ויתחיל להתאמן יצליח להגיע רחוק ואפילו לאיפה שאני הצלחתי להגיע, בטוח שלא כל כך מהר, אז הם נלחצים ונתקעים לאורך שנים בזירה האירובית. הליכונים רחפנים וכאלה. הם לא מבינים שהבסיס לחיטוב הוא באימוני כח וחבל. קיבעון מחשבתי מכשיל אותם. צריך להיפתח ולעדכן חשיבה ''

אפרופו חשיבה, מה הלאה?

"כמובן שחו''ל זו המטרה שלי, גם תחרות נוספת בארץ תהיה, אבל אין ספק שאני צריכה לנסוע ולנסות את מזלי מעבר לים באותה הקטגוריה. מיס בקיני זה התחום החזק שלי, השנה אפילו הצלחתי להפתיע את עצמי. התחרות לא הייתה קלה, אין ספק שהמודעות פה עלתה ופעם הבאה זה יהיה קשה יותר. אני עושה את זה מאהבה ובכל זאת, הלוואי וזו יכלה להיות קריירה".

בר, שכחתי לציין עובדת כמאמנת כושר אישית. על פי מיטב ידיעתי, מהתחום התחרותי עצמו קשה להתפרנס. ספונסרים נדיר למצוא והסיבה לכך ברורה. על אף השינוי התודעתי המבורך שמתחולל בשנים האחרונות סביב עולם הכושר אנחנו עדיין רחוקים שנות אור מלקדם מכירות עם טייקונים מענף פיתוח הגוף בישראל.

לחברה נטייה יש נטייה ברורה להרתע מטייקונים בענף פיתוח הגוף, תסכימי איתי

''מסכימה איתך. חבל שהחברה לא יכולה לראות את כל המעלות שיש באדם המתעסק בתחום: מסירות, הקרבה, התמדה ומחויבות. חוץ משרירים הם לא רואים הרבה. אנחנו לא בבונים, אנחנו ספורטאים לכל דבר".

ואם כבר בענייני חברה עסקינן, מה אומרים הבנים?

"יש מפרגנים, יש את אלה שנרתעים וכאלו שפחות. בטוח שפעם המצב היה יותר גרוע והייתה הרבה פחות הבנה, אין ספק שהיום המצב שונה והסביבה מחמיאה מתמיד, המודעות במגמת עלייה. בעבר ראו במיס ביקיני לא יותר מבחורה מושכת עם שרירים, היום יודעים להסתכל קצת מעבר, יודעים להעריך את העובדה שאני עושה דברים שהם לא: שישה אימוני כח בשבוע ושעה ריצה בכל יום".

אני שומע אותך ובא לי לפרק את הסקוואט

"שמחה שזה נותן לך מוטיבציה ולכל מי שצריך או צריכה. צאו, לכו להתאמן ותעבדו קשה. אתם לא חייבים להיות קיצוניים כמוני אבל תהיו בתנועה, ספורט זה דבר טוב. נפש בריאה בגוף בריא .''

צודקת, גם חז''ל אמרו והם יודעים הכי טוב.

 קצת לפני שהמתחרות בקטגוריה קיבלו את הדירוג הסופי, התמקמנו בעמידה בצד הבמה, כבר לא הייתה שורה באמצע והברכיים הרגו אותנו. דידי חבר ואח יקר, היה חפ''ק קדמי וישב על הראש של השופטים. מספיק קרוב כדי להציץ בטופס השיפוט ולזהות שהם החליטו פה אחד להעניק לבר את המקום הראשון. הוא סימן לנו מרחוק את שראה והחל מאותו רגע נפתחו השמפניות. יבנה, אוהבים אותך. הג'ינג'ית חוזרת הביתה ויש לה גביע. קפצנו, התחבקנו, שמחנו ושרנו. בדרך חזרה עצרנו להטביע שמחתנו בשווארמה. אכלנו אפילו שתיים. לעומר אגב, זה לא הספיק .