קול שלא נשמע: הסרטון הישראלי שמנסה להיכנס ללבם של חיילי הדיכוי באיראן

מאחורי היוזמה עומדת דנה שמח, חוקרת ישראלית של איראן, ויוזמת פסטיבל הקולנוע האיראני הראשון בישראל, העוקבת מזה שנים אחר המחאות במדינה. לדבריה, השיח הבינלאומי עוסק כמעט תמיד במפגינים ובמשטר, אך מתעלם מקבוצה שלמה של אנשים הלכודים באמצע. חיילים צעירים, רבים מהם מגויסים בכפייה או מתוך מצוקה כלכלית, הנדרשים לפעול באלימות כלפי שכנים, חברים ולעיתים בני משפחה.

הסרטון מציג דמות של חייל איראני, שנוצרה באמצעות טכנולוגיית בינה מלאכותית. הדמות אינה מסתירה את היותה מלאכותית, אך הטקסט שהיא משמיעה מבוסס על עדויות, מחקר והיכרות עמוקה עם המציאות בשטח. זהו מונולוג פנימי, אישי וכואב, המתאר לילות ללא שינה, מחנק הגז בגרון, והמפגש הבלתי נמנע עם פנים מוכרות בצד השני של המתרס.

החייל שבסרטון אינו מדבר על אידאולוגיה או נאמנות. הוא מדבר על זיכרונות. על השכן מהקומה הראשונה. על הילדה שעזרה לאחותו במתמטיקה. על בית קפה שעד לפני שבועיים היה מלא חיים, וכעת סגור. זהו ניסיון לפרק את הדימוי של “האויב” ולהחזיר לו פנים אנושיות, דווקא במקום שבו המערכת מבקשת למחוק אותן.

שמח מסבירה כי הבחירה בבינה מלאכותית לא נועדה לייצר מניפולציה, אלא להגן על מי שאינם יכולים לדבר. "אני בטוחה שכל חייל איראני מרגיש כך”, היא אומרת, "אבל אין לו אפשרות לפתוח את הפה. היום זו בינה מלאכותית שמדברת במקומם, מחר, אולי, זה יהיה הם עצמם”.

הסרטון אינו מבקש להצדיק אלימות ואינו מטשטש אחריות. הוא מבקש להוסיף רובד לשיח. להזכיר כי מנגנון הדיכוי אינו עשוי רק מפקודות ומדים, אלא גם מבני אדם, עם פחדים, ספקות וסתירות פנימיות. בעולם שבו השיח נוטה להקצנה ולדה-אנושיות, הסרטון מציע מבט מורכב יותר על מציאות של משטר, מחאה ואנשים שנתקעו ביניהם.

ההפצה הבינלאומית של הסרטון מכוונת בראש ובראשונה לקהל האיראני, אך גם לצופים במערב. הוא מבקש לערער על הנרטיב הפשוט, ולשאול שאלה לא נוחה: מה עובר על מי שנשלח לדכא מחאה, כאשר הוא יודע היטב שמולו עומדים לא זרים, אלא בני עמו.