09.10.26 / 10:38
בין מלחמת יום הכיפורים לטבח 7 באוקטובר, בין השאננות שקדמה לאסונות לשאלת האחריות שלאחריהם, ובין טקס הזיכרון הממלכתי לזה של המשפחות השכולות - אלי בן־גור בטור אישי נוקב על הדמיון והשוני בין שתי הטראומות הלאומיות, ועל השאלה שממשיכה לרחף מעל כולנו: האם נדע למנוע את האסון הבא?
אחרי החגים תשפ"ז
"אחרי החגים". ביטוי שכל כך שגור אצלנו הישראלים. גם לצורך תכניות לטווח הקרוב ללא "הפרעה" של חגים באמצע,,גם לצורך דחיינות – תירוץ לא לטפל בענין חשוב או דחוף לפני החגים. ועתה, הגענו באמת לימים של אחרי החגים,לימים שאין תירוצים, לזמן שצריך לעשות. וכל כך הרבה לפנינו – לימודים, ציון 6 אוקטובר למלחמת יום הכפורים(1973),ציון 7 אוקטובר לטבח האסון ביישובי עוטף עזה(2023), התעמולה והבחירות הארציות לכנסת ב-27 אוקטובר (2026), וכמובן תכניות אישיות שיש לכל אחד ואחת מאיתנו. אז קדימה לעבודה !
הדומה והשונה: אוקטובר 1973 – אוקטובר 2023
זה קרה לנו בדיוק אחרי 50 שנה. קונספציה,יהירות,שאננות,אי-מוכנות, הפתעה בהתקפה רבתי. כך ב-1973 כאשר פרצה מלחמת יום הכפורים בהתקפה מתוכננת מצד סוריה ומצרים,כך ב-2023 בהתקפה אכזרית של ארגון החמאס על בסיסי ויישובי עוטף עזה. "אנחנו חזקים","האוייב מורתע", "אפשר לישון בשקט","אפשר לחגוג בשמחה את החגים בבית","אפשר לשחרר את מרבית החיילים לחופשת חג בבית" , ובכלל "הכל בסדר". זו מה שקרוי "הקונספציה", תפיסה,מחשבה שלא נתנה לעובדות אחרות להתערב,שלא נתנה התיחסות רצינית להתראות ואזהרות,גם כשניתנו סמוך לפריצת המלחמה. לכן המשיכו בקיצוצים תקציביים לבטחון,קיצוצים בימי מילואים,סגירת טייסות בחיל האויר,יחידות בחיל המודיעין,חטיבות שריון ועוד,כל זה כי "אין סכנה לבטחוננו",וכי די לנו ב"צבא קטן וחכם". מתברר שאנו זקוקים לצבא גדול ועירני, למנהיגים עם אחריות. עוד דומה בין שתי המלחמות – הן פרצו בזמן חג יהודי שאז השאננות הבטחונית גדלה יותר. ובכל זאת,יש מן השונה בין שני "הארועים" . ראשית,ב-1973 המלחמה היתה בין צבאות סדירים – צבא סוריה וצבא מצרים כנגד צה"ל. ב-2023 המלחמה היתה בעיקרה התנפלות אכזרית של מחבלים על אזרחים בבתיהם,ברחובותיהם,בכבישיהם,תוך מעשה טבח נוראיים של רצח,שריפה,אונס ועוד זוועות שלא יתוארו. ב-1973 נתפסו חיילים שבויים,ב-2023 נחטפו אזרחים,כולל ילדים וקשישים,וגם כמה חיילים. אמנם גם אז וגם אחרי היו "חילופי שבויים", אך ארגון החמאס רצח לפני כן בשבי עשרות של חטופים. עוד שוני – מלחמת יום הכפורים הסתיימה בנצחון,אך זו הביאה מאוחר יותר להסכם הפסקת אש ולתהליך שלום(עם מצרים),אולם בעזה המלחמה נמשכת כבר שלוש שנים,ואין איש רואה את סופה,החמאס עדיין על רגליו,והאיום מצידו כלפי יישובי ישראל עדיין קיים. וקיים כמובן השוני המדיני – אחרי מלחמת יום הכפורים הוקמה ועדת חקירה ממלכתית,בעקבותיה ראשי מערכת הבטחון התפטרו,גם הדרג המדיני מאוחר יותר. לעומת זאת,אחרי טבח 7 אוקטובר,אמנם התפטרו ראשי מערכת הבטחון,אך לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, וגם אנשי הדרג המדיני נותרו על כנם ללא לקיחת אחריות וללא התפטרות . יש עוד קווי דמיון ושוני בין שתי הטראומות של אוקטובר,אך אלו העיקריות. האם נלמד הלקח המתאים לעתיד? האם שוב נופתע ?
יום הזכרון הממלכתי ויום הזכרון הלאומי
ברחבי הארץ,בכל הערים והיישובים,וגם בבתי הספר,נערכו טקסי יום זכרון ואבל על חללי ונרצחי אוקטובר 2023, בדומה לטקסי יום הזכרון לשואה ויום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. מבחינה ארצית,הממשלה החליטה כי יום הזכרון "הממלכתי"(של המדינה) ייערך בהר הרצל בתאריך עברי – כ"ד בתשרי,שהשנה הוא יצא ביום שני 5.10.2026 , ואליו הוזמנו בעיקר חברי כנסת וממשלה ובעלי תפקידים בכירים,בהם נשיא המדינה וראש הממשלה. נשיא המדינה הזכיר,בין השאר, ארועים ואנשים וכביש 232,ראש הממשלה גם כן,אך הוסיף גם את האלמנט הבטחוני של"אנחנו ננצח" ו"נשלים הנצחון",ועוד. המשפחות השכולות,שאיבדו לחלוטין את האמון בממשלה שלא לקחה אחריות,לא מינתה ועדת חקירה ולא התפטרה,החליטו על קיום "יום זכרון לאומי" מטעמן ב-7 אוקטובר,ללא כל גוון ממלכתי ופוליטי,בלי הצהרות פוליטיות של "אנחנו ננצח" ו"רעייתי ואני",עם כמה סיפורים אישיים מטעם בני משפה שכולים. הוזמנו אליו כל אזרחי ישראל,ואכן נרשמו והגיעו אליו,לפארק הירקון, 50,000 איש,הטקס שודר בכל רשתות התקשורת לכלל מליוני אזרחי ישראל שהתרגשו,כאבו וזכרו עם המשפחות. אלי שרעבי,החטוף פדוי השבי,שאשתו,שתי בנותיו ואחיו נרצחו,ושממשיך לרתק ולרגש אנשים,היה בין מנחי הטקס,שקרא בסופו - לזכור ולחקור למען החיים קדימה.
