יד ביד לאורך כל הדרך
02.09.22 / 08:43
דויה גוב-ארי, רעיית ראש העיר צבי גוב-ארי ז"ל, מספרת על החיים לצידו של האיש שהגשים כל יעד שהציב לעצמו במהלך חייו. על הרגעים המשפחתיים, החוויות בארץ ובעולם ועל התחנות המשותפות לאורך השנים. על הפרידה הקשה והאהבה הגדולה - שתישאר לנצח
עם סיום ימי האבל, צפים ועולים זיכרונות וחולפות תמונות שנחרטו עמוק בלב והן מהדהדות במלוא עוצמתם. והנה אני, קצינה צעירה בצה"ל, נכנסת למשרדו של רמ"ח פרט בחיל האוויר, אל"מ צבי גוב-ארי, מוזמנת לקחת חלק בוועדת מיון של מועמדות לקורס קצינות. ומולי ניצב קצין יפה תואר, במדים מגוהצים, מישיר מבט חד וחודר, חיוך מבויש ובטון דיבור החלטי ותמציתי מסביר את מטרת הוועדה ומזמין אותי לקחת בה חלק. בתום המפגש, הציע לי להמשיך בשירות קבע בחיל אויר-ענף נפגעים ולשמש כפסיכולוגית המטפלת במשפחות שכולות או בחיילים שנפגעו פיזית או נפשית. נרגשת, עזבתי את הלשכה ומאז התפתח קשר עמוק שהוביל שנה לאחר מכן לנישואים. ירח הדבש היה על החוף בשארם א-שייח, היה זה סיפור אהבה סוחף.
שורשיו של צביקה נטועים עמוק בחיל אויר, שם גובשה אישיותו, שם רכש נורמות עבודה קפדניות, שמר על מראה נקי ומוקפד, למד ורכש ידע רחב, ובהדרגה התגבשה דמות המפקד שכולם נשמעים ומוקסמים מסמכותו ואישיותו. צביקה ראה בשירות הצבאי ערך עליון, זכה להערכת מפקדיו, אשר ראו בו קצין מצטיין ומבטיח אשר בתוך פרקי זמן קצרים טיפס ועלה בסולם הדרגות. וכך, לראשונה בתולדות חיל האוויר, התמנה קצין בכיר שאיננו טייס לשמש כמפקד (בסיס 'רפידים' בחצי האי סיני), הישג מרשים שהיה גאה בו מאוד.
צביקה הטמיע נורמות ברורות בבסיס מחד, ומאידך, דאג לרווחת החיילים ולקידומם. כך יזם פרויקט חינוכי כמותו לא היה בחיל בשיתוף אוניברסיטת בר-אילן, בו ביקש לגבש תכנית למידה ייחודית שתאפשר לחייליו ללמוד לימודים אקדמיים לצד השירות הצבאי, ולצבור נקודות זכות לתואר אקדמי, במידה וימשיכו בלימודיהם בתום השירות הצבאי.
המרצים והסגל כולו ראו ביוזמתו יעד ציוני וחינוכי והתגייסו למשימה, הוטסו לבסיס ולימדו בהתנדבות. על-מנת להפוך את תהליך הלמידה לאטרקטיבי ולאפשר תנאי למידה הולמים, הגה רעיון יצירתי בו דאג לחדש ולשפץ מטוס ישן מסוג 'סטרטורקרוזר' ולהפוך אותו לספריה לימודית, ממוזגת ונעימה. כך הפך בסיס רפידים שלו לדוגמא ומופת לבסיסים אחרים.
ה
וכך, חולפות לנגד עיני התמונות מחיינו, כבסרט נע, תמונות משפחתיות של לידת הבנים בזה אחר זה. בכל אחד מהם אני מוצאת את צביקה ואני הייתי "אם הבנים, שמחה הללויה". בבחירת שמות ילדינו המשותפים – עידן, עידו ועודד, נשמר רצף האותיות ע' ו-ד' המופיעים בשמות ילדיו מנישואיו הראשונים: עידית ועדי, שכה היו יקרים לליבו, וכך הפך צביקה לאב גאה לחמשת ילדיו.
משהחל לצמוח התא המשפחתי, חיפשנו מקום הולם לגור בו. צביקה חלם תמיד על בית פרטי, מוקף מדשאה ועצי פרי. באותה עת, כראש להק כוח אדם בחיל האוויר, יזם צביקה פרויקט דיור ייחודי המאפשר לקציני צה"ל לבנות את ביתם ביבנה, בתנאים נוחים. וכך הוקמה השכונה הצבאית, כאשר ראש המועצה הצעיר דאז, מאיר שטרית, שמח על היוזמה הברוכה וקידם את הרעיון עד למימושו. כבר אז הבהיר לי צביקה, כי מאחר והוא מוביל את הפרויקט, אין זה אתי וראוי כי ייהנה מפירותיו, ולכן את ביתנו הקמנו בשכונת בנה-ביתך. נאה דורש - נאה מקיים.
צביקה אהב בעלי חיים ואת אהבתו העזה לכלבים העביר לילדיו. עידית ועדי גדלו בילדותם לצד כלבה אהובה ובבגרותם המשיכו לחלוק אהבה לכלבים בביתם. ואנחנו ביבנה ראינו בכלבים חלק אינטגרלי מחיינו כמשפחה. בשנים האחרונות פיתח אהבה וקשר מיוחד לתוכים ואת זמנו הפנוי, המעט שהיה בשל עיסוקיו הרבים בעיר, עשה בגינה כשהוא שורק להם והם עונים לו בשריקות – היו אלה רגעי אושר קטנים עבורו.
צביקה מיעט לצאת לבילויים כי ראה בכך בזבוז זמן שיש לנצל לטובת פעילות למען הקהילה ושהייה בקרב התושבים. על טיולים בסופי-שבוע ובחגים לא ויתר, אהב לנהוג בכבישי הארץ והגיע לכל פינה בארץ אותה אהב. נושם מלוא ריאותיו את נופיה של ישראל ושר ברכב את שיריה. נפלא היה לראותו מתלהב מקטיף תאנים בדרך ומהתמוגגותו ממתיקותן.
בחופשים העדפנו לנסוע צפונה – אל המושבה ראש פינה ואל אגמון החולה שהיו מהמקומות האהובים עליו. שוב ושוב התפעלנו מנדידת הציפורים, גודלן ועוצמתן. צביקה איש הטבע!!! נופי הארץ הוטמעו עמוק בנפשו וריגשו אותו מחדש בכל מקום, מנחל הבניאס השוצף, דרך נופי הכנרת השלווה, אל הרי ירושלים ועד לנופי בראשית במכתש רמון. כאמור, לא הרבנו בחופשות בחו"ל, אבל אחת לשנה בחרנו יעד והתמזגנו עם הטבע, התפעלנו מאווירת ימי הביניים, הארמונות והמוזיאונים, ומנגד, מיופיים של הערים המודרניות המופלאות.
בהיותו מנכ"ל רשות שדות התעופה, במשך 10 שנים של עבודה מאומצת ברמה ארצית והבינלאומית, הכניס צביקה שינויים משמעותיים בנוהלי העבודה, רכש מערכות חדשות ואף החל בבניית מגדל הפיקוח המשוכלל והגדול שבנמל התעופה בן-גוריון. וכמובן, אי אפשר היה שלא לסיים תפקיד כה מורכב ותובעני העוסק בתעופה, מבלי שהוא עצמו יתנסה בכך. עד מהרה למד והוציא רישיון טיס אזרחי, ובאושר רב מימש חלום נוסף שליווה אותו שנים, כי אין דבר שרצה להתנסות בו ולא הצליח להגשים.
תפקיד נוסף מרתק ומורכב שמילא צבירה הוא שגריר מדינת ישראל בדרום אפריקה, אשר אפשר לו להגיע לפסגות נוספות ולהעמיק קשרים דיפלומטיים בין ישראל והמדינה ביבשת השחורה. שלוש שנים של עבודה מאומצת, בהן זכה להערכה גדולה של הממשל, הסתיימו בביקור ממלכתי של הנשיא דה-קלרק ושריו הבכירים בישראל ובסיור מעמיק בירושלים. במחווה מרגשת, דאג לכבד ולהעניק לנשיא תואר נכסף – ד"ר של כבוד על תרומתו למדינת ישראל.
כשגריר, צביקה פנה לכיוונים נוספים ויצר קשר קרוב ואישי עם מנהיג שבט הזולו הכריזמטי-בוטולזי, שהזמינו להכיר את שבטו בערבי פולקלור- שירה וריקודים, אי שם בערבות דרום אפריקה. בתוך זמן קצר, כבש את ליבו של המנהיג ואף זכה לקבל ממנו מגן ורומח אותנטיים - סמל ועדות לידידות מופלאה. היה זה קשר מיוחד עם מנהיג השבט הגדול ביותר בדרום אפריקה, שנבע בעיקר מהקרבה וההערכה ההדדית שחשו איש לרעהו.
התחנה האחרונה, המשמעותית והארוכה ביותר בחייו, הייתה כראש העיר יבנה. צביקה נחשב, ובצדק, לראש עיר פורץ דרך, שועט קדימה ורץ כצבי לכבוש את היעד הבא. אני זוכרת היטב שבשנים הראשונות שם לו למטרה לשפר ולהשקיע בתשתיות – דווקא באותם מקומות הסמויים מן העין. עד מהרה הבין כי ללא עתודות קרקע חדשות, יבנה תתקשה להתפתח והוא החל במרץ, יחד עם שותפיו בעירייה, במשימה שנועדה להרחיב ולהוביל את יבנה למחוזות חדשים. וכך הציב לעצמו יעדים קצרי טווח וכאלה שידע שאותם ישיג בטווח הרחוק.
למרות שחלם בגדול, רגליו היו תמיד על הקרקע והוא היה נוהג לומר כי "שכדי להגיע לפנטהאוז צריך ראשית לבנות יסודות איתנים". במהלך השנים נכנס באופן יסודי ומעמיק לכל תחום בעיר, בקיא בפרטים ושולט בנתוני הנדסה ובינוי, תרבות וחינוך, חוק ומשפט, שירותים חברתיים, פני העיר ועוד ועוד. מקור כוחו ועוצמתו היה ברכישת ידע, למידה עקשנית, וזיכרון פנומנאלי של הפרטים – קטנים כגדולים!
למרות שהיה עליו להיות חלק מהמגרש הפוליטי, התרחק כמו מאש מתחבולות ושקרים ותמיד דאג לשמור על שמה הטוב של העיר ותושביה. הוא לא חסך במאמצים וזמן לטפל בכל תושב שנזקק לסיוע. קבלת קהל במשרדו היוותה עבורו אשנב להכרות אישית עם תושביו והיה מאושר מיכולתו להקל ולפתור את בעייתם, לעזור במצוקתם - ברגישות ובחום.
צביקה הקפיד לטפח את יופייה של העיר וניקיונה ולא לחינם זכתה העיר בכוכבי יופי ובדגלי יופי רבים. הפסלים ויצירות הפסיפס המעטרים את העיר, מבני הציבור המעוצבים על ידי טובי האדריכלים, כל אלה ועוד תרמו להאדרתה של העיר ולגאוות תושביה. הוא מינף את העיר מעלה מעלה, בעבודה יסודית, מעמיקה, בהיקף שאין שני לה.
בדרכו הייחודית, הבלתי מתפשרת, עם המון תעוזה, דבקות במטרה ומבט קדימה. כך עמד בהבטחתו באומרו שבסיום הקדנציה האחרונה יגיש את העיר לתושבים על מגש של כסף. הוא עמד בהבטחתו. לאחר 24 שנים של עשייה עירונית, בקשתו היחידה הייתה כי הבא אחריו יהיה בעל כישורים וניסיון להמשיך להצעיד את העיר מעלה מעלה. בימים האחרונים, כשאת ליבנו מפלח כאב גדול, חש את קרבתנו ואהבתנו אליו, אני וחמשת הילדים ניצבים סביבו והוא עטוף באהבה גדולה.
דויה גוב ארי
