״כדורים שרקו מעליי, ניצלתי בנס"

תאיר וזאני בת ה-22 מיבנה היא אחת הניצולות מהטבח במסיבת הטבע ברעים, בה נרצחו למעלה מ-260 בני אדם ועוד מאות פצועים.תאיר שירתה בצבא כלוחמת שנתיים ולאחר מכן קצינה בגדוד לוחמי המעברים. לפני מספר חודשים השתחררה ומהשחרור מגשימה את החלום שלה בעולם הקונדיטוריה והקינוחים וכיום קונדיטורית של אולם האירועים ״גבריאל״.

הכל היה נראה ורוד, תאיר רצתה לחגוג את החיים, את החלום על שלום בפסטיבל השלום של הנובה, הפקה שמרימה הרבה מסיבות בז'אנר הזה. איש לא האמין שהמסיבה הזו תהפוך לטבח, לא אנושי, חולני. כעת, תאיר מספרת את סיפורה, מהזווית שלה, מבין אין ספור הזוויות שכבר שמענו.

"הייתי בלא מעט מסיבות טבע, זה מתחלק לכל מיני סגנונות בין אם מוזיקה או הפקות כאלה ואחרות, לפחות פעם בשבועיים אני והחברים דואגים לצאת לאחת המסיבות, יש מצומצמות יותר ומדי פעם ישנן ההפקות הגדולות על הגבול של פסטיבל כבר", היא מספרת, "לפני חודשיים בערך קיבלתי הודעה מהחברים שעתידה להיות מסיבה של ה'נובה'. אנחנו, שכבר היינו לא פעם במסיבות של ההפקה הזו ידענו שאין ספק שאנחנו הולכים לשם, קונים כרטיס עכשיו! וככה היה, קנינו כרטיס ויש עוד המון זמן עד לתאריך של המסיבה ובינתיים ההתרגשות בשיא. אני זוכרת שאפילו אחי הגדול שכבר שנים לא הגיע למסיבות טבע שאל אותי אם אני הולכת ואמר שגם הוא מצטרף וחד משמעית הייתי בעננים, ידעתי שזו הולכת להיות מסיבה חד פעמית.

"ביום שישי בצהריים אנחנו כבר מתארגנים, בודקים שיש לנו את כל הציוד, קובעים שעה ליציאה ובערב אחרי הקידוש סיכמנו שנישן קצת לפני שנצא כדי שיהיה לנו כוח כי בכל זאת יוצאים באמצע הלילה. כל כך חיכיתי והתרגשתי שלא ישנתי דקה. שעה 2:00 כולנו מוכנים, הגיעו לאסוף אותי יצאנו ברכב אני, דור, טל, דוד ומיכאל, שמים בווייז את המיקום ששלחו לנו ומתחילים לנסוע, שעה נסיעה. כל משך הנסיעה כולם בעננים, צוחקים, לא מפסיקים לחשוב מה הולך להיות ואיזה מדהים יהיה ומגיעים לאזור המסיבה, חונים, מסמנים את האוטו שלנו שנצליח לזהות אותו ביציאה ונכנסים. בדרך פוגשים את שאר החברים מיבנה והתיישבנו כולם ביחד. היינו בערך 20 אם לא יותר מהעיר, הכרנו היכרות זריזה וכולם הכי מאושרים שיש. מתחילים לרוץ לרחבה לחוות את גודל האירוע הזה ולרקוד, רק לרקוד כולם ביחד".

ומה קרה בהמשך?

"אני זוכרת שבדיוק עלתה השמש, כולם מאושרים ורוקדים ובשנייה אחת הכל הפך להיות כמו סרט אימה, פתאום הפסיקה המוזיקה, אני מסתכלת מסביב, כולם עומדים ולא מבינים מה קרה. אני הייתי בטוחה שאולי תקלה טכנית, מסתכלת לבמה, רואה שהדי ג׳יי לוקח את הדברים שלו ורץ ובאותו זמן נשמעות קריאות של 'צבע אדום כולם להתפזר ולצאת מהרחבה', תחשבי שאלפי אנשים בהיסטריה מתחילים לרוץ לכיוון הרכבים. אני באותו רגע מתקדמת לאזור שבו התאספנו כולם בהתחלה כדי להיות עם שאר החברים, רואים שכולנו נמצאים והולכים לכיוון האוטו, בזמן הזה כולם רצים בהיסטריה ובשמיים מולנו רואים את כל הטילים שמתפוצצים באוויר ורעש של הפגזות. בכיוון היציאה הצטברו כבר המון רכבים, בכל זאת 3000 איש שעכשיו צריכים לצאת בו זמנית מיציאה אחת, החלטנו שנמתין קצת בחנייה, שיירגע העומס ונצא אחרי כולם. בזמן הזה הטילים רק מתגברים וכבר רואים באופק נפילות של טילים, עלינו לרכב התחלנו לנסוע לכיוון היציאה ואז התחילו יריות, צרורות של יריות מכל כיוון,כל האנשים פשוט יצאו מהרכבים והתחילו לרוץ לכל כיוון כדי לברוח ולהסתתר, אני ושאר החברים רצנו לכיוון מזרח. ברגע הזה היו שלושה שוטרים על הכביש עם ניידת ולידם היו הרבה חברה מהמסיבה שצועקים בפאניקה, הרגשתי שאני צריכה להישאר שם כדי לנסות להבין מה קורה, עבר לי בראש שזה פיגוע, אולי מחבל או שניים ואני יכולה לעזור, החברים קוראים לי ומתקשרים ואני מתעקשת שימשיכו לברוח ואני כבר אצטרף אליהם. אני נעמדת ליד השוטרים אנחנו מסתתרים מאחורי הדלת של הניידת ומרגישים שיורים עלינו ממול. אני מרימה את הראש ורואה טנדר לבן עם נשקים לכל כיוון ולא מפסיקים לירות, יורים לכל כיוון, כולם רצים ומסתתרים איפה שאפשר. אחד השוטרים צועק על כולנו להמשיך לרוץ לכיוון מזרח, אני רואה בחורה לידי שלא מפסיקה לבכות, לוקחת אותה ואומרת לה שאנחנו צריכות לצאת ולברוח. באותו הרגע אחד מהשוטרים מנסה לצאת לירות עליהם כדי שנצליח לצאת והמחבלים ירו בו ישר. אני והיא רצות בטירוף לשטח, אני מסתובבת אחורה ורואה את אחד המחבלים עם משהו שנראה כמו טיל כתף או RPGמכוון לאזור הרכבים ששם עוד הסתתרו אנשים ויורה, הרכב מתפוצץ ואני מבינה שזה לא רק פיגוע מה שקורה פה. בזמן הזה נשארתי לבד,אני רצה ומסתתרת בתעלות של היער, רואה כל פעם עוד אנשים מהמסיבה, כולם בפאניקה, עונים לפלאפונים מההורים ומנסים להסביר מה קורה פה ושמישהו יעזור להם".

נשמע כמו סרט אימה.

"אני ממשיכה כל פעם, מנסה להתקדם עוד לכיוון החברים שלי ובטוחה שכל רגע זה הולך להיגמר. הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל,כל המשפחה מתקשרת והיום יום שבת שזה חריג, כולם מתקשרים, שואלים, מנסים להבין מה קורה אצלנו ומודיעים שיש התקפה של טילים והודיעו משהו בחדשות על המסיבה בדרום. אני ממשיכה לברוח כל פעם עוד מרחק מסוים ולהסתתר מהיריות שלא עוצרות, לא מרימה את הראש כי הכדורים פשוט שורקים מכל כיוון ואני לא מזהה מאיפה יורים עלינו. כל פעם ממשיכה עוד, עברו בערך שלוש שעות מאז שנכנסתי לשטח ואין לי מושג איפה אני. החברים כבר בלי סוללה בפלאפון אז אני גם לא יודעת איפה הם, חם בטירוף ואין עליי כלום.

"באמצע הדרך ראיתי משק עם פרות, נכנסתי לשם כדי לחפש מים לשתות וגיליתי שם כמעט עוד 50 אנשים שברחו מהמסיבה והסתתרו שם וביניהם חברים מיבנה, התרגשנו ממש לראות אחד את השנייה ונשארנו ביחד, החלטנו שממשיכים להתקדם ולא נשארים שם, באמת המשכנו הליכה של עוד שלוש ארבע שעות בשטח, לא יודעים לאן אנחנו הולכים העיקר לברוח, קיבלנו באמצע שיחה שאמרו לנו שירו באחד החברים מיבנה, התקשרנו אליו והוא אומר לנו שירו על האמבולנס שפינה אותם והם שוכבים ירויים מסתתרים מתחת לטנק בשטח ולא יכולים לזוז. בדרך אנחנו רואים בנות שהתעלפו מחוסר במים ואנשים שלא מצליחים להמשיך עוד ללכת ובוחרים להמשיך להסתתר בעצים".

זה למעשה מסע שלא נגמר, תחת יריות.

"בסוף הגענו לאחד הפרדסים בשטח ומגיע רכב לכיווננו עם אזרח שצועק לנו תמשיכו ללכת אנחנו מגיעים לקחת אתכם, אנחנו כבר גמורים, מיובשים, אף אחד לא יודע מה קורה, אני לא מפסיקה לחשוב על שאר החברים שלנו, איפה כולם?? היינו כל כך הרבה אנשים בהתחלה וכל הפרצופים רצים לי בראש רק להגיע ולראות שכולם בסדר ובחיים. התאספנו הרבה אנשים בנקודה מסוימת, פתאום יוצאים עוד ועוד אנשים מהמסיבה שהסתתרו כולם ומגיעים לאותה נקודה, ואז מגיע רכב של אזרחים מהיישוב מביאים לכולנו מים ומודיעים לנו שלוקחים אותנו למקום בטוח. העמיסו כמויות של אנשים על הטנדר,כל מי שרק היה במקום ולקחו אותנו למושב פטיש, אני מגיעה לשם ורצה לחפש את כולם כל פעם רואה עוד אחד ועוד אחד, רובם הגיעו בשלום וכבר יושבים לאכול ולשתות, כולם בהלם ולא מבינים מה קורה. ואני לא מפסיקה לבכות ולהודות על כל פרצוף של מישהו מהחברים שלי שאני רואה בחיים".

באותם רגעים שברחת ולא הבנת מה קורה. על מה חשבת?

"אני בכלל לא מבינה בהתחלה את הגודל של מה שקורה מסביבנו, לא מעלה בדעתי שמקיפים אותנו יותר מ-50 מחבלים שרק רוצחים כל מי שזז בלי טיפת צלם אנוש. ובמשך שש שעות שאני בשטח ואני לבד רואה כל פעם מסביבי בני זוג שבורחים ביחד, או חבורות של אנשים, אנשים מבוגרים, ואליי כמה פעמים נצמדו חברה שראו שאני לבד, נתנו לי יד ואמרו לי בואי אנחנו יוצאים מזה, אחותי סיפרה לי שהיא התקשרה אליי ועונה לה בחור שאומר לה 'אני פה איתה, אני לא עוזב אותה מבטיח לך, אני שומר עליה והיא תדבר איתך'. שתביני שאין לי מושג מי זה הבן אדם הזה, אבל באותם רגעים זה פשוט לא מעניין, זה לא משנה, לא אכפת לאף אחד מי אתה, מאיפה אתה, מה המוצא שלך,כמה כסף אתה מרוויח או מה הדעות הפוליטיות שלך, אנחנו באותו רגע היינו תחת כותרת אחת של יהודים וזה הדבר היחידי שהיה משותף לכולנו, בגלל זה ניסו להרוג אותנו, בגלל זה כולנו בורחים ביחד ובגלל זה כולנו שומרים אחד על השני וזהו. וכשאני רואה את כל זה אני חושבת קודם כל על המשפחה שלי בבית, אני חושבת על איזה מזל שבדקה ה-90 אחי הגדול ביטל את הכרטיס למסיבה ובחר לא לבוא, אני חושבת על החברים הכי טובים שלי שגרים עכשיו בחול ותמיד באים איתי למסיבות ופתאום תודה אלוהים שהם לא בארץ והם לא איתי במסיבה הזו, אני לא מפסיקה לחשוב על ההורים שלי שאיבדו ילד אחד ואני בחיים לא אתן להם לעבור צער שוב - ועל אחים שלי שכמה שעות לפני ישבנו ביחד כל המשפחה בקידוש והיה הכי כיף בעולם, שכל מה שבא לי זה לבוא הביתה ולהכין להם איזועוגה כמו שהם אוהבים וזהו, רק לראות אותם, לדעת שהם בסדר ושהם בריאים ושמחים".

היום, כשאת יושבת בבית, רואה חדשות/ שומעת עדויות, מה עובר עלייך? מה את חושבת?

"היום, זה לא פשוט בכלל אני יכולה להגיד שרק כשהגעתי לבית באמת התחלתי להבין את מה שקרה, פתאום הכל מתיישב לי בראש.הייתי בהלם, הבנתי שקרה לנו נס גדול, שיש לנו השגחה ועצם זה שאנחנו בחיים לא מובן מאליו בכלל, אני רואה את כמויות החברים והאנשים הטובים והיפים שבאו למסיבה כדי ליהנות ואת הזוועות שהם חוו ואת כמויות הנרצחים התמימים ונשרף לי הלב שאני מצד אחד אומרת תודה בכל שנייה, מצד שני אני כואבת בכל חלק בגוף עליהם,על כולם, כל המשפחות כל הילדים, זה אסון בקנה מידה כל כך גדול שאין לי אופציה לתאר במילים וכולנו חווים את זה. וזה בא ללמד אותנו רק שיעור אחד, זה לא משנה כלום, לא משנה מה מי שלידך חושב/ אומר/ לובש/ עובד, כולם הם נשמה של יהודי בעולם הזה ומי שבא לרצוח אותנו לא מעניין אותו, אנחנו עכשיו בוכים על כולם ולא חושבים על הדברים האלה, אז אנחנו לא צריכים לחכות בכלל שיפילו עלינו אסון כזה כדי להבין את זה אנחנו צריכים לזכור את זה תמיד.לאהוב את המשפחה שלנו ולהעריך אותם כי הנה משפחות שלמות נמחקות ומי יודע אם הילד הספיק להגיד לאמא שלו אני אוהב אותך בבוקר, אולי זה שקיללת אותו אתמול בפוסט בפייסבוק על מה שהוא כתב נרצח היום כשהלך לחלץ פצועים ואז מה? להתחרט? אין זמן לחרטה ואין לנו אופציה, שמו לנו מראה מול הפנים. אני מבטיחה שלמדתי את השיעור שלי ואני רוצה להאמין שכולם ילמדו, צריכים לאהוב כל אדם כי הוא אדם, זה מותר לחלוק בדעות, אסור לשנוא! אנחנו יודעים להעריך רק אחרי שלוקחים מאיתנו".

איך את כרגע מתמודדת עם מה שעברת?

"כרגע משתדלת להתחזק ולהתאושש, הימים לא פשוטים ובזכות המשפחה שלא מפסיקה לעטוף ולהרים אותי אני באמת מתעשתת על עצמי ומטפלת בעצמי כדי להצליח לעזור לאחרים, אני ברוך השם בחיים אז זה הזמן מבחינתי לגייס כוחות ולעשות כל מה שאפשר כדי שכולנו נעבור את זה".

האם חשבת על משהו שתעשי אחרת מהיום?

"אני לוקחת על עצמי אחרי האירוע הזה להעריך כל שנייה שאני והאנשים שלצידי בריאים ונושמים ויש לנו בית בטוח להיות בו, מעבר לזה הכל שטויות".