כיצד ישראל איבדה את תמיכת אמריקה ושאר העולם ואיך הפכנו מדוד לגוליית?

שמנו את כל הביצים בסל אחד

בשנים האחרונות בנתה ישראל את מדיניות החוץ שלה סביב הנחה אחת: כל עוד יש לנו נשיא ידידותי בבית הלבן, הכל יסתדר...

במקום לטפח באופן שיטתי קשרים עם כלל המערכת הפוליטית בארצות הברית, עם מנהיגי אירופה, עם האקדמיה, התקשורת והדור הצעיר במערב, התמקדנו בטיפוח קשרים אישיים עם מנהיגים מאוד ספציפיים ברמה של עד שניים שלושה.

זו אינה אסטרטגיה. זו הימור.

כאשר האינטרסים של אותם מנהיגים השתנו, גילינו לפתע שאין לנו מספיק ידידים סביב השולחן.

הפקדנו את ההסברה בידי חובבנים

ישראל היא מעצמת סייבר.

מעצמת בינה מלאכותית.

מעצמת חדשנות.

אבל בכל הקשור למלחמת התודעה העולמית ברשתות, ישראל התנהלה לעיתים כאילו מדובר בשנות התשעים.

בזמן שחמאס, איראן בסיוע הנדיב מאוד של הקאטרים (וסרטוני אל גזירה) בנו מכונות השפעה משומנות ברשתות החברתיות, ישראל המשיכה להסתמך על הודעות דוברות מסורתיות.

המדינה שהצמיחה אלפי יזמי הייטק ומומחי אלגוריתמים, לא גייסה באופן לאומי את המוחות הטובים ביותר שלה למערכה על דעת הקהל העולמית.

במקום שישראל תתקצב משרד ממשלתי בסכומים משמעותיים ( להקים את "צבא ההסברה לישראל" עם מיליראד שקל תקציב) ולהעמיד בראשו אדם בעל שעור קומה, היא עשתה בדיוק ההפך -  את המשימה הכה חשובה היא הפקידה בידי פוליטיקאים הכי שוליים עם תקציב אפס.

ומסכנים היהודים שנותרו אי שם לבדם באמריקה ואירופה, כשהם מנסים להתמודד מול נחיל השנאה ברשתות החברתיות ... כמובן שהם הפסידו בענק.

והכי עצוב, מול מי הפסידנו במלחמת התודעה?

מול מי שאמור היה להיות הכי קל לנצח אותם - ארגוני טרור רעים - חמאס, חיזבאללה ומשמרות המהפכה.

הטובים הפכו רעים והרעים טובים 

דעת הקהל בשפל הגדול ביותר מאז קום המדינה

העובדה היא - סקרי דעת הקהל המרכזיים בארצות הברית מצביעים על שחיקה דרמטית וחסרת תקדים בתדמיתה של ישראל בקרב צעירים אמריקאים (בני 18 עד 34). נתוני המכונים המובילים (כמו Pew, Gallup והרווארד) מציגים הידרדרות עמוקה, המושפעת מהמלחמה בעזה ומפער דורי הולך ומעמיק, שחוצה כיום גם קווים מפלגתיים ודתיים -

סקר מקיף של מכון Pew העלה כי 74% עד 75% מהצעירים האמריקאים (בני 18–34) מחזיקים בדעה שלילית או שלילית מאוד על ישראל.

רוב הצעירים האמריקאים בקבוצת הגיל הזו מביעים סימפתיה רבה יותר כלפי הפלסטינים מאשר כלפי הישראלים – כמחצית מהצעירים (53%) תומכים בפלסטינים, לעומת כ-23% בלבד התומכים בישראל.

באירופה המצב חמור אף יותר -

תדמיתה של ישראל בקרב הציבור הכללי ובמיוחד בקרב צעירים הגיעה לשפל היסטורי חסר תקדים.

סקרי עומק של מכונים מובילים (כמו Pew ו-YouGov) חושפים כי מערב אירופה מציגה את העמדות הביקורתיות והשליליות ביותר כלפי ישראל בעולם המערבי.

סקרים שנערכו במדינות מפתח (בריטניה, צרפת, גרמניה, דנמרק, איטליה וספרד) מראים כי רק בין 13% ל-21% מהאירופים מחזיקים בדעה חיובית כלשהי על ישראל. לעומת זאת, בין 63% ל-70% מחזיקים בדעה שלילית מובהקת.

שבירת שיאים שליליים:

האהדה נטו לישראל במדינות כמו גרמניה צנחה לרמות הנמוכות ביותר מאז החל המעקב בנושא בשנת 2016.
בספרד ובאיטליה המדדים הגיעו כבר לשפל קטסטרופלי .

בכל המדינות האירופיות שנבחנו קיבלה ישראל ציונים שליליים ביותר. 

המתנה הגדולה שקיבלו אויבינו

לעיתים שרי ממשלה עשו עבור חמאס ואויבי ישראל את העבודה בחינם.

התבטאויות קיצוניות, הצהרות ראוותניות, איומים מיותרים ודיבורים חסרי אחריות סיפקו חומר גלם אינסופי למי שביקשו לצייר את ישראל כמדינה כוחנית וחסרת מעצורים. 

אותם השרים ראו לנגד עיניהם רק את האוהדים שלהם בטריבונה או את המצביעים בפרימריס.
כל מרחב תפיסתם הסתכם בסיפוק היצרים של אותם המצביעים הפוטנציאלים.
אבל לרגע לא חשבו - כיצד זה ישמע, יצטייר ויהדהד בכל העולם.

במקום שדוברי העולם ידברו על טבח ה-7 באוקטובר, הם נאלצו שוב ושוב להסביר אמירות של פוליטיקאים ישראלים.

נכשלנו בלספר מי האויב האמיתי של העולם

אחת ההחמצות הגדולות ביותר הייתה כישלונה של ישראל להבהיר לעולם את התמונה הרחבה.

חמאס אינו רק בעיה של ישראל.
חיזבאללה אינו רק בעיה של ישראל.
משמרות המהפכה אינם רק בעיה של ישראל.

מדובר באותו ציר קיצוני שפועל נגד ערכי החירות, הדמוקרטיה והעולם המערבי כולו.

במקום להציג את המאבק כמאבק של העולם החופשי נגד טרור פונדמנטליסטי, אפשרנו לאויבינו להציג אותו כעימות מקומי בין ישראל לפלסטינים, בו אנחנו מוצגים כגוליית במקום כדוד.

מדוד לגוליית

במשך עשרות שנים העולם ראה בישראל את דוד.
המדינה הקטנה שנלחמת על קיומה מול אויבים גדולים וחזקים.

היום, רבים בעולם רואים בישראל את גוליית.
זהו אולי הניצחון הגדול ביותר שהשיגו אויבינו.
לא בשדה הקרב. אלא בשדה התודעה.

המעבר הזה הייתה טעות אסטרטגית גדולה של ישראל.

איפה היד המושטת לשלום?  (גם אם זה רק לכאורה)

העולם אינו מצפה מישראל לוותר על ביטחונה.

העולם גם מבין את זכותה להגן על עצמה.

אבל העולם רוצה לראות אופק. הוא רוצה לראות חזון. הוא רצה לראות שאנחנו שיכים לטובים.

הוא רוצה לראות מדינה שנלחמת, כי אין לה ברירה
ולא מדינה שנראית כאילו היא איבדה עניין בכל פתרון עתידי.
לא מדינה שמחפשת דם.
אלא מדינה שרק רוצה לחיות כאן בשלום ולהגן על עצמה

גם בזמן מלחמות קשות, מנהיגים גדולים ידעו להציג מצג חכם לעולם: ביד אחת חרב. ביד השנייה ענף זית ונתנו לפלסטינים עצמם לפוצץ את הסיפור

ישראל הייתה חייבת להמשיך ולהבהיר כי היא נלחמת כדי לחיות, לא כדי לשלוט.
שהיא מבקשת שלום, גם כאשר היא נאלצת להילחם.
שהמלחמה אינה יעד – אלא הכרח.

אם היינו עושים כך – הרי שהצד הפלסטיני היה עושה את העבודה עברנו שכן הם לא באמת יכולים או מספיק רוצים לעשות שלום אמיתי עם ישראל בתנאים הגיוניים.
וזה מה שהעולם היה צריך לראות -
ישראל משיטה יד לשלום לעומת ההנהגה הפלסטינית שתקועה מאחור 

המחיר האסטרטגי

בידוד מדיני אינו רק עניין של יוקרה בינלאומית יש לו משמעות כלכלית וחברתית אדירה על כל אזרח במדינה.
הוא עלול להשפיע על עסקאות נשק, שיתופי פעולה ביטחוניים, השקעות זרות, הסכמי סחר ויכולת התמרון המדינית של ישראל.

מדינה קטנה כמו ישראל, הנשענת על קשרים בינלאומיים ועל בריתות אסטרטגיות, אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהאופן שבו היא נתפסת בעולם.

האתגר

האתגר של ישראל אינו רק לנצח את חמאס, את חיזבאללה או את איראן.
האתגר הוא להשיב לעולם את ההבנה הבסיסית מי התוקפן ומי המתגונן.

לשם כך לא יספיקו עוד טנקים, מטוסים ומערכות הגנה מתקדמות.

יידרשו מנהיגות מדינית חכמה, הסברה מתוחכמת, שפה ממלכתית, בניית בריתות ארוכות טווח ויכולת לחזור ולהציג לעולם את מה שישראל תמיד ידעה לומר בעבר:

אנחנו עם שוחר שלום, אבל גם עם שנלחם על חייו מול מי שמצהירים בגלוי שהם מבקשים להשמידו