"צרחתי לאלוהים שאני לא רוצה למות"

כשסתיו בכר חגגה ביום שישי של ה-6 באוקטובר את הסופ"ש האחרון שלה לאחר שלוש שנים של שירות קרבי, היא לא ידעה מה יקרה ממש בבוקר למחרת, בו היא תצטרף לחבריה ללחימה על חייה ועל עתידה של מדינת ישראל.

סתיו משרתת בשירות סדיר – והשתחררה רק השבוע מהצבא. היא בת 21, אחרי שלוש שנים כלוחמת באיסוף קרבי, אשר שירתה ב-414, אשר ממוקם באורים בעוטף עזה, זו הגזרה שלה מאז ומתמיד והיא הייתה בבסיס הצפוני, כל החלק הצפוני של הגזרה. באותה שבת שחורה היא ואנשי המחלקה שלה יצאו להילחם במחבלי שחדרו למוצב פיקוד העורף שהיה צמוד אליהם. לאחר שחיסלה מחבלים והצליחה למצוא מקום למחסה, נורתה בגבה – ומשם הסיפור הלך והסתבך, אך יש לו גם סוף טוב. הסיפור המדהים של סתיו מובא לפניכם כעת.

סתיו, את יכולה לתאר לנו בבקשה מה קרה באותו יום?

"השבת השחורה הייתה השבת האחרונה שלי לפני השחרור, בדיוק ביום שישי חגגו לי עם כתר, שבת אחרונה בשירות. ישבנו בערך עד 2 בלילה והיה ממש כיף. ביום שבת בבוקר התעוררנו מאזעקות, אצלנו אין אזעקות, אנחנו שומעים את הטיל יוצא כמו שריקה כזו, אין אזעקות, בכל הגזרה יש אבל אצלנו אין, לא הבנתי מה זה אני מרימה את הראש ויוצאת מהחדר, ראיתי את הטיל מתפוצץ לי על הראש, לקחתי את הנשק ועם הפיג'מה רצתי למיגונית".

"אני סגרתי את השבת כמפקדת פלוגתית. האזעקות לא מפסיקות וכל רגע אני רואה עוד ועוד טילים מעל הראש שלנו, אחרי שעה וחצי שהיינו במיגונית התחלנו לשמוע יריות, שאלתי את הסמ"פ, את המפקד שלי, אם הוא שומע גם. ראינו את הקליעים עפים לכיווננו כי הבסיס שצמוד אלינו הוא של פיקוד העורף. לא הבנו מאיפה זה הגיע אבל זה הגיע משם, אז המפקד שלי אמר רוצי תעלי על מדים וציוד לחימה, אנחנו רצים לבסיס שלהם, הרמנו רחפן לאוויר ועלינו על ציוד לחימה, חתכנו את הגדר ונכנסנו פנימה כשאני קלעית - וקלע פותח את הכוח אז אני נכנסתי ראשונה, אני והמפקד שלי".

"כשנכנסנו ראינו מחבל רץ, הוא ניטרל אותו, אז באותו רגע שהוא ירה עליו הוא קם וחזר לרוץ, אני ראיתי את זה ויריתי עליו 6 כדורים והרגתי אותו, את האמת? התלהבתי, רציתי להרוג עוד מחבלים והמשכתי להילחם. אחרי משהו כמו שלוש שעות של לחימה, בסביבות 10:30, היינו מאחורי מבנה כשאני מחפה לכיוון אחד וחברים שלי לכיוון אחר והגיעו מחבלים משני הכיוונים, ישר ריססנו אחד כשהוא הגיע, אחד זרק רימון, הוא התפוצץ והוא התחיל לרסס, בגלל שהייתי עם הגב אליו, קיבלתי כדור בגב ובהתחלה לא הבנתי מה קורה, רק הרגשתי שאני עפה קדימה, הסתכלתי על הקצינה של הבנות ואמרתי לה שירו בי, היא לא האמינה, הרגשתי שכל הגוף שלי בוער".

ומה את זוכרת מאותו רגע?

"נפלתי על הרצפה, צרחתי לאלוהים, כשהם ראו שהפגיעה נכנסה בגב, הם לא ידעו שהכדור נתקע לי בפופיק, החובשת קרעה לי את המכנסיים והכניסה בד בשביל לעצור את הדימום – והיא לא ידעה שיש לי כדור בתוך הבטן, פשוט צרחתי 'אני לא רוצה למות, תצילו אותי', כמו בסרטים. תמיד אומרים שבן אדם רואה את המוות שלו רגע לפני ובאמת ראיתי את זה, ישר הכניסו אותי לרכב צבאי כשאני רק עם חולצה, הכניסו אותי עם עוד חברה שלי עדי גרומן, שלצערי היא לא שרדה, היא הייתה כבר ללא הכרה. זה היה רכב צבאי אפילו לא חיכינו לאמבולנס, זחלתי לתוך הרכב. תוך כדי לחימה מול העיניים שלנו, הייתי בטוחה שהמחבלים רואים אותי בחיים ויגיעו לוודא הריגה".

"כל הדרך רק התפתלתי וצרחתי לאלוהים רק לא למות. פינו אותי מהר, אין לי מושג אפילו אם הם ראו מחבלים בדרך, פשוט הטיסו אותי לסורוקה, כשהדלת נפתחה ראיתי כבר את אלוהים, צעקתי להם שאם לא יכניסו אותי לניתוח מהר אני מתה, כל הדרך אני רק מקיאה", היא מספרת על ההגעה לבית החולים.

וההורים? ידעו באיזה מצב את?

"אחת האחיות שאלה אם אני רוצה לדבר עם ההורים ואמרתי לה כן והכל בצרחות וכואב לי כשאני מתה, צרחתי לאמא שלי בטלפון, אמא ירו בי, אמא שלי ראתה את אלוהים. הרופא לקח את הטלפון ואמר לה שהבת שלהם נכנסת לניתוח בסורוקה. הם פשוט טסו לסורוקה, אבא שלי אמר שזו הייתה השעה הכי ארוכה שהייתה לי בחיים".

ונכנסת לניתוח?

"בדיוק הורידו לי את החולצה וראיתי את הכדור שנתקע בפופיק, באותו רגע התעלפתי, ואז אני רק זוכרת שיצאתי מהניתוח ואמרו לי שאני פצועה קשה ואם הייתי מגיעה 10 דקות אחרי לא הייתי בחיים, הוא ריסק לי את האגן, את עצם הזנב, את מערכת העיכול – ויצא מהפופיק. המזל שלי שהגעתי מהר, הצואה התפזרה בבטן והיה לי זיהום מטורף, אם לא הייתי מפונה כנראה שלא הייתי פה היום".

מה עשית מאז?

"עשיתי שני ניתוחים, שמו לי פלטינות, ברגים, אבל אני עומדת ואני הולכת אמנם צולעת אבל זה בזכות הפלטינות, כל הרופאים אומרים שאני נס רפואי ושההחלמה שלי הכי מהירה שהם ראו"

ומה עכשיו?

"כרגע אני בשיקום בתל השומר אחרי שהייתי שלושה שבועות בסורוקה, אני משתחררת, אני עושה עמו פיזיותרפיה רק כדי לחזור לעצמי – וזהו אני מאוד אופטימית. בעזרת השם הכל יהיה טוב".

אנשים באים לבקר?

"כשאנשים מגיעים לבקר זה עושה לי מאוד טוב, כי זה משכיח לי את הכאבים אבל אני כל היום על כדורים, אני סובלת מאוד אבל אני אוהבת מאוד שאנשים מגיעים, הם באים לשמח אותי אז אני מודה להם על זה".

מסר שלך לסיום?

"תמיד צריך להיות אופטימי. ולמרות הפציעה הזו אני מרגישה הכי גיבורה בעולם ושלא יזלזלו בבנות ישראל, כי בנות ישראל הלוחמות עשו היסטוריה במלחמה הזו - ומפה אני רק עולה למעלה, כל מכשול מחזק"."