שבע מהבטחות שווא

ההיכרות של מוניס עם גוב ארי החלה בתחילת שנות ה-70, אז היה גוב ארי מפקד טייסת תל נוף בה שירת גם מוניס, שלימים מונה למפקד ביה"ס לצניחה של צה"ל. "הכרתי את הילדים שלו ואת אישתו והיינו ביחסים  מאוד טובים" הוא מספר. היחסים הללו המשיכו להיות טובים וחמים עוד שנים רבות אחר כך, במהלכן לטענת מוניס, הוא הציע לגוב ארי אינספור תכניות במטרה לקדם את יבנה במגוון תחומים. אולם לדבריו, כל התכניות ירדו לטמיון והוא החל לאט-לאט להבין שאין כאן פרטנר אמתי לעבוד איתו. "אני עזרתי לו במערכת הבחירות השנייה והשלישית, הייתי אחד מהבכירים במטה שלו. גם אחרי שהתאכזבתי מכך שהתכנית שלי של הספורט לא יצאה לפועל, עדיין האמנתי בו וברצון שלו לקדם את העיר".

חינוך לספורט

'תכנית הספורט', עליה מדבר מוניס, החלה להירקם בראשה בשנת 2000. אז, לאחר שהשתחרר משירות בצבא קבע, הוא הרגיש צורך לתרום לקהילה ופנה לגוב-ארי בהצעה מעניינת. "הצעתי לו לעשות משהו מהפכני בנושא הספורט בעיר. בחזון שלי ראיתי את זה מתנהל כמו בקולג'ים האמריקאים, תוך מתן מענה רחב לבני הנוער. זה התחיל, למעשה, כשראיתי את בני הנוער מסתובבים עזובים וחסרי מעש בשכונות הוותיקות של העיר והחלטתי שחייבים לעשות מעשה", הוא מספר. לדבריו הוא דיבר עם גוב-ארי, שציוות לו את חבר המועצה מטעם הקואליציה ציון בן שטרית, ונתן לשניים את ברכת הדרך. מוניס ובן שטרית חרשו את הארץ. הם נפגשו עם אינספור אנשי מקצוע וביקרו במועדוני הכדורגל המובילים בארץ. מוניס עצמו אף טס לביקור במועדון של מנצ'סטר. בתום שלושה חודשים של עבודה אינטנסיבית, שנעשתה כל כולה בהתנדבות ומכיסו הפרטי של מוניס, הגישו השניים תכנית מסודרת לגוב-ארי. "הוא אמר שייקח אותה לאישור המועצה, ומאותו רגע הכל נעלם כלא היה. הובלתי פה מהלך משמעותי, עשינו עבודת שטח, חרשנו את הארץ, הוצאנו כספים מהכיס ולבסוף הכל היה לחינם. גם ציון וגם אני נרתמנו לזה מכל הלב, אבל קברו את התכנית הזאת".

עניין נוסף בתחום הספורט, שהעלה מוניס לדבריו בפני גוב-ארי, הוא בניית מגרש הכדורסל בין מגדל המים למגרש הכדורגל. "זה היה בתכנית המקורית שלי עם ציון בן שטרית. להקים קומפלקס אחד, שיש בו מגרשי כדורסל וכדורגל וקאנטרי, שייתן מענה של חוגים ושירותים נוספים. להקים למעשה סוג של קריית ספורט ומינהלת ספורט, שתהיה אחראית על זה. זה רעיון הגיוני ומתבקש לכל הדעות, אבל לא לדעתו של גוב-ארי. אז מה הוא עשה? הלך והקים מגרש כדורסל בשכונה צפופה וללא חניות וגישה נוחה. ובמקום שבו הצעתי להקים אותו יש עכשיו מזבלה. לא הצלחתי להבין אז איך הראש שלו עובד. היום, בדיעבד, אני מבין שעל כל תכנית כזאת הייתי צריך להגיד לו 'זאת תכנית שלך', והוא היה מקדם אותה רק כדי לקחת על עצמו קרדיט ולגזור קופון".

החוף של יבנה

תכנית נוספת ש'נקברה' לדברי מוניס, היא חוף הים של יבנה. לדבריו עוד כשהיה מפקד בית ספר לצניחה בתל נוף, פנה עליו חבר מועצת העיר דאז שמעון עשור, שביקש ללמוד על השטח במטרה לבדוק אפשרות להביא את החוף ליבנה. "זה היה בשנת 1998 וכל השטח הזה היה אז תחת פיקודי. נרתמתי לדבר הזה בשמחה, לקחתי אותו בג'יפ שלי ועשינו סיור. הראיתי לו בדיוק על מה אנחנו מדברים ודרך איפה אפשר לעשות כבישי גישה לחוף. הסברתי לו שמבחינת הצבא זה לגמרי אפשרי ואפילו עשינו סקיצות". לדברי מוניס חבר המועצה עשור הלך כלעומת שבא. רק כעבור חמש שנים, בשנת 2003, הוא יצר שוב קשר עם מוניס במטרה להניע את הפרויקט. "הייתי כבר משוחרר מהצבא אז, ושמרתי אצלי את כל הנתונים. שמחתי על השיחה הזאת ושוב חידשנו את הקשר. הוא בנה רעיון יוצא מן הכלל, שוב נסענו לחרוש את השטח ותכננו הכל. עשור, שהיה אז חבר מועצה מטעם האופוזיציה, מביא את התכנית הזאת למועצת העיר. ראש העיר מעביר את תכנית לידיו של חבר מועצה מטעמו ונותן לו לבחון את העניין. ושוב, תכנית נפלאה שנופלת, מתרסקת ונקברת. הנימוקים לפיהם זה בעייתי לביצוע מבחינת הצבא, פשוט לא נכונים. אני הייתי שם, אני מכיר את השטח הזה היטב ואני בניתי את התכניות. אני אומר חד משמעית שזה אפשרי. גם עכשיו יש המון מתרחצים בחוף הזה וחלק גדול בכלל לא יודע על קיומה ועל כך שאפשר להיכנס אליו ואפילו יש גישה. אז אני בניתי תכנית לפיה אפשר לעשות מעבר תת קרקעי מתחת לש.ג ולצאת מערבה. חלופה נוספת, הולכים לעשות מחלף חדש לשכונה הירוקה, ניתן לפצל את הכביש החדש שנוסע לכיוון נמל אשדוד ולעשות גישה לחוף. יש אפשרות כזאת, יש תכניות מוכנות, יש אנשים שהשקיעו מזמנם ורוצים ומוכנים לסייע כבר שנים. אבל חוף אין, ולמה? כי אנחנו מעבירים את התכנית הזאת לגוב ארי בשנת 2003 והוא קובר אותה. יתרה מכך, מאיר שטרית היה אז שר הפנים, הייתה לגוב ארי הזדמנות להגיש בקשה על מנת לספח את החלק הזה לעיר, והוא אפילו לא פנה לשטרית. ולמה הוא לא עשה את זה? אגו".

מי מוותר על 30,000,000 ₪!?

לימים מונה מוניס לראש אגף פרויקטים מיוחדים במע"צ. בשנת 2008 פנה אליו המנכ"ל והציג לו בקשה של שר התחבורה לעשות פרויקט פיילוט של מסלולי אופניים, שירשתו את העיר מבפנים וייצאו החוצה אל הערים הסמוכות. "היה מדובר על תקציב לתכנון ראשוני, שעמד על 30 מיליון שקלים. קיבלתי את זה מתוקף תפקידי במע"צ וחשבתי שזה הולך להיות הפרויקט של החיים שלנו. טסתי לגוב-ארי כדי להציג לו את הפרויקט ואמרתי לו שיש לנו כאן הזדמנות חד פעמית לעשות ביבנה משהו שלא נראה עד כאן בארץ, יבנה תהיה חלוצה בתחום הזה. ומה הוא עונה לי? שהוא לא צריך את זה ושהוא סגר עם איזו חברת הסעות על תעריפים מוזלים לעובדים. כאן כבר התחיל לרדת לי האסימון שהבחור לא בכיוון. כמובן שזה לא יצא לפועל והתקציב, שהגיע ל-30 מיליון ש"ח הועבר לצערי לאזור אחר בארץ".

מוניס אומר שבשלב הזה כבר התחיל ליפול לו האסימון, אבל עדיין לא לגמרי. שנה לאחר מכן, בשנת 2009, הוא החל לגלגל במוחו רעיון להביא לעיר את פרויקט 'פינוי בינוי'. "התחלתי לחשוב על זה עוד לפני שמישהו בעירייה בכלל ידע שקיים דבר כזה. אני בא מהשכונות, רואה את המצוקה הזאת יום-יום והרגשתי שחייב להביא פרויקט גדול וחולל שינוי" הוא מספר. בינואר 2010 מקבל לידיו מוניס מכתב מגוב-ארי ובו הוא נותן לו את ברכת הדרך להתחיל בפרויקט. "שמחתי על מעורבותך בנושא הנ"ל, המהווה עבורי יעד מוביל לטיפול בשכונות הוותיקות. אעשה כל מאמץ לדחוף לתהליך מזורז ויעיל. חשוב לי מאוד שתושבי השכונה הוותיקה יזכו לאיכות חיים ראויה. תהיה בקשר עימי" כתב לו גוב-ארי.

"אף אחד לא יצא מפה חי"

הוא מתחיל לעשות עבודת שטח, מקים ועד בשכונה, מכנס את הדיירים ומעדכן אותם בפרויקט. תוך לילה החתים כמעט את כל תושבי השכונה לאישור עקרוני לבדיקת היתכנות הפרויקט. "לא באתי כקבלן ולא כאדם בעל אינטרס, באתי כתושב שאכפת לו ורוצה לקדם את העיר הזאת. שוב, הכל בהתנדבות" מסביר מוניס. "אני עורך ישיבות, מביא לפה אדריכל גדול, שמוליק שמשוני, שבנה את כל מודיעין, והוא מתחיל לעשות תכנית מתאר. ערכנו ישיבות עם גוב-ארי, המהנדס העירוני והאדריכל, והוא אומר שוב ושוב שהוא שמח שנרתמתי לזה ושאנחנו יוצאים לדרך. הייתי סמנכ"ל בחברה להתחדשות עירונית ברמת גן, שם עשינו 200 פרויקטים כאלה. מניסיון אני יודע שהחלק הכי קשה הוא להשיג את הסכמתם של הדיירים, לדבר איתם ולשכנע אותם. אנשים איבדו אמון במערכת ולכן בחלק מהמקרים הם לא מסכימים. אני הצלחתי לרכוש את אמונם, כי הם ראו שהייתי נטול אינטרס אישי. ומה קרה? גם התכנית הזאת נקברה כי אין פה ראש עיר שממוקד במטרה הזאת. אנשים ממשיכים לחיות פה בתת-תנאים, פשוט כואב הלב. קשישים שעולים לקומה רביעית ללא מעלית. מגיע להם בזכות ולא בחסד. מעבר לזה שבמקרה של רעידת אדמה, יש פה בניינים שאף אחד לא יצא מהם חי. זו הזנחה פושעת מה שהוא עשה כאן".

האגו הוביל את יבנה, לא האיש

 האיש שמכיר מקרוב את ראש העיר במשך שנים רבות, שחשב שהוא יהיה לו לפרטנר לקידומה ופיתוחה של העיר, התאכזב שוב ושוב ואז לקח מספר צעדים אחורה, וסגר את פרק גוב-ארי בחייו. "יש כאן בעיר אנשים מוכשרים, טובים, שאכפת להם ולוקחים יוזמה אישית ושום דבר לא עוזר. אם זה לא רעיון שלו, של גוב-ארי, זה לא יצא לפועל. אני אומר שיבנה התפתחה למרות גוב ארי וממש לא בזכות. בעשר השנים הראשונות הוא לא עשה כלום. ספינת הדגל שלו הייתה המאבק שהוא ניהל בבאסטות. הבאסטות הללו היו אז טרנד בכל רחבי הארץ ואנשים התרגלו אליהן. ברגע שהחליטו שזה משהו שלא צריך להיות, זה נפסק בכל הארץ. שנים הוא נופף בזה שהוא סילק את הבאסטות מהעיר, כשפועל זה מסתכם בטלפון למינהל מקרקעי ישראל ולמשטרת ישראל וזהו, הם אלה שמטפלים בזה. מי שיטען שבעשר השנים הראשונות גוב ארי עשה כאן משהו, שיבוא ויראה לי מה. הוא רצה להודיע שהוא פורש, כבר עדכן את אישתו והודיע למאיר שטרית שלא יתמודד, כבר כינס את העובדים כדי לבשר את הבשורה ולהיפרד, אמר שרוצה זמן לעצמו ולמשפחה שלו, אז מה קרה שהוא חזר בו פתאום? אז כנראה שהופעל עליו איום סמוי, של אנשים שלא משתלם להם שהוא ילך. אולי יש אנשים שרוצים להחזיק אותו כאן עם ידיים למעלה, כדי שיוכלו להמשיך ולעשות בעיר הזאת מה שהם רוצים. גוב- ארי לא נותן לאף אחד לעבוד, העובדים רועדים כשהוא עובר בין המשרדים, פוחדים ממנו. לא מתוך כבוד של סמכות, אלא מרוב פחד מההתנהלות שלו. אדם שמדבר בהתנשאות, יהיר ומתנהג כ'אני ואפסי עוד'. בעיני עצמו הוא לא ראש עיריית יבנה, הוא יבנה עצמה. היום אני יכול לומר שמה שהוביל את יבנה כל השנים הללו זה האגו, לא האיש".