זה לא משחק ילדים

מאז נולדה מלי לב מרכוס היא חיה ביבנה. הילדות שלה הייתה פשוטה. לא היה שפע בבית, וכבת למשפחה בת תשעה אחים, הרגישה מוחמאת במיוחד כאשר אביה העניק לה תשומת לב יתרה או יחס מועדף. היא הייתה רק בת 8 כשהיחס המועדף שקיבלה מאביה הפך בעצם לכלי באמצעותו תמרן אותה לקשר של שתיקה בזמן שהיה תוקף אותה מינית כמעט מדי יום. במשך 8 שנים שמרה מלי על שתיקה מוחלטת, וגם כששאלו אותה אם אבא שלה נוגע בה, הכחישה בתוקף. היא פחדה לקחת אחריות על ההשלכות של הודאה שכזו, פחדה להיות זו שבגללה תתפרק המשפחה. 8 שנים בהן נפשה הטהורה והקטנה התמלאה עוד ועוד רעל, עד שלא יכלה להכיל אותו יותר והכל התפרץ החוצה. מלי לא רק סיפרה את כל אשר אירע, אלא הלכה עם זה עד הסוף, העידה בפני בית המשפט והביאה למאסרו הממושך של אביה המתעלל. 22 שנות מאסר נגזרו עליו ולאחר כ-14 שנים הוא נפטר בבית הסוהר.

בגיל 22 עזבה מלי את יבנה והלכה לפתוח דף חדש באילת הרחוקה. אך במקביל להצלחתה בקריירה המקצועית והקמת משפחה לתפארת, היא החליטה שהיא יותר לא שותקת. היא קיימה עשרות הרצאות בפני נפגעות תקיפה מינית וגילוי עריות, הקימה דף פייסבוק תחת השם "הכח לבחור בחיים", ואף השתתפה בקמפיין מיוחד של עיתון "לאישה" תחת הכותרת "לא תאנסו אותנו לשתוק" ואף התארחה בבית הנשיא שם פגשה את רעייתו, הגברת נחמה ריבלין. בימים אלו היא נמצאת בעיצומו של קמפיין ברשתות החברתיות "אחד משש זה לא משחק ילדים", שמטרתו להעלות את המודעות בציבור הרחב לגודלה של התופעה, לכך שכל ילד שישי במדינת ישראל נופל קרבן לגילוי עריות.

מלי, אם הנושא כל כך מושתק, איך אתם יודעים את המספרים הכל כך קשים האלו?

"הנתון הזה של 1 מתוך 6 הוא נותן מזעזע. מדובר על נתונים סטטיסטיים שמתקבלים ממחקרים שנעשים. אנחנו בעיקר שומעים על זה ממבוגרים שמספרים על דברים שעברו עליהם בילדות. לפעמים הם לא מספרים את כל הסיפור אלא רק את עצם העובדה שפגע בהם בן משפחה. לא תמיד הם גם חושפים מי הוא אותו בן משפחה שתקף אותם".

את החלטת ללכת עם זה עד הסוף ועומדת באומץ רב מול המצלמות ומול אנשים.

"כבר הרבה שנים שאני מעבירה הרצאות בנושא, אבל באופן כזה חשוף אני פעילה רק בשנתיים האחרונות וזה גרם לכך שאני מקבלת המון פניות. אנשים פונים אליי בפייסבוק ואנשים מזהים אותי ברחוב. אפילו יצא מצב שנכנסה אלי מישהי לחנות בה אני עובדת, אישה כבת 60 וסיפרה לי שאבא שלה פגע בה כשהייתה ילדה. אף אחד אף פעם לא שמע על זה עד לאותו רגע ואולי כך זה יישאר לעולם, אבל אני יודעת שיש הקלה מסוימת בעצם השיתוף עצמו".

איך את מתמודדת עם כל הפניות האלה. ודאי לא קל להכיל פעם אחר פעם את הסיפורים הקשים האלו, ועוד למצוא את הכוחות לחזק את מי שפונה אליך.

"אני נורא מחזקת ומכבדת כל אחד שפונה אליי. גם אם זה בעילום שם או פרופיל בדוי. לכל מי שנפגע בתוך המשפחה יש מכנה משותף מאד גדול שהוא תחושות האשמה ממה שעבר עליו. אני ממליצה ללכת למרכזי סיוע או לטיפולים אלטרנטיביים ומסבירה להם שהם לא אשמים. אני פשוט משתפת אותם במה שעברתי והם פתאום אומרים 'היי גם אני הרגשתי ככה... גם אני חשבתי ככה... אבא שלי אמר לי בדיוק אותו הדבר'. ואז הם בעצם מבינים שהבעיה היא בו ולא בהם".

יש איזשהו גוף או גורם מקצועי שעזר לך באותם ימים?

"הליווי במהלך כל התהליך מרגע הגשת התלונה ועד לגזר הדין היה על ידי המועצה לשלום הילד, שדאגו לכל הסיוע והתמיכה, שאני כילדה לא אפגע בכל התהליך והיו כמו מעטפת הגנה עבורי. וזה חשוב מאד כי זה תהליך מאד מפחיד של העדויות במשטרה והמשפט. אפשר בקלות ללכת לאיבוד או להשתגע".

את עצמך עברת איזשהי הכשרה או הסמכה לעזור לאחרים?

"לא, אני לא גורם טיפולי, אלא סה"כ מישהי שעברה משהו מאד קשה והצליחה לצאת ממנו. לאחרונה אף עשיתי קורס קואצ'ינג ואני צפויה לקבל את תעודת המאמנת האישית בקרוב. אני מתכוונת להתמחות בתחום ולעזור לנפגעים ולנפגעות בתהליך אימון אישי שיסייע להם בחיים".

גם לפני הקואצ'ינג שוחחת עם האנשים, תמיד ידעת מה להגיד להם.

"בסך הכל הצלחתי להישאר שפויה, להתחזק, לא להתדרדר למקומות אפלים. לא להפוך קרבן אלא להיות מנצחת וכשיש לאחרים קשיים אני פשוט משתפת אותם במה שאני עשיתי כשהיו לי קשיים ואיך התמודדתי".

איך התמודדת?

"אחרי ההרשעה של אבא שלי לא יכלתי לחזור הביתה ולא מצאו לי מסגרת מתאימה. נאלצתי לעבוד בתחנת דלק ולשכור דירה והרגשתי שהכל סביבי קורס, אין לי על מי לסמוך בעולם ואני לבד. פשוט בכיתי בלי הפסקה וכשראו אותי ככה דחקו בי להפסיק לבכות. אמרו לי 'זה עבר, זה נגמר', פשוט עניתי להם שאני חייבת לבכות כדי להוציא את זה, כמו שמנקים רעל מהגוף".

אין חכם כבעל ניסיון.

"זה בדיוק מה שאני עושה. משתפת מניסיוני ונותנת להם טיפים. אם אתה במקום שקשה לך ועצוב לך אז זה בסדר, יש בחיים רגעי משבר וצריך לאפשר לזה להיות שם. לתת לעבר לחיות לצדך בשלום במקום לברוח ממנו ולא לדעת מתי בעתיד הוא יבוא לפגוש אותך כשלא תהיה מוכן".

לפגיעות מיניות בתוך המשפחה אין כללים או קריטריונים. זה פוגע בבנים ובנות, אין הבדל גם ברקע סוציו-אקונומי וזה יכול להיות בכל בית. במגזר החילוני או החרדי, היהודי או הערבי. התוקפים לרוב אלו אנשים ללא גבולות. אנשים שרוצים לספק את עצמם בצורה זו או אחרת וניגשים לפתרון הכי קרוב, קל וזמין שיש לידם. רוב התוקפים לא בוחרים בדרך האיום והאלימות אלא משתמשים בשיטות הרבה יותר מתחכמות ויוצרים מניפולציות רגשיות על הילדים.

"קיבלתי יחס מועדף מבין האחים אבל זה היה מעין שוחד כזה. מהמקום הזה הרבה יותר קל לקבל את מה שאתה רוצה מהילד" מספרת מלי ומסבירה, "הוא כביכול עשה את זה ברוך ואהבה ואמר לי שבזכותי הוא חי ואם מישהו יגלה אז הוא עלול למות. ילד יעשה הכל כדי לשמור על התא המשפחתי שלו וכשאבא מלמד ילדה כי היא זו שאחראית על החיים שלו אז היא לא תעשה מעשה שיגרום לו למות".

בתור ילדה יש תמימות גדולה שנובעת מחוסר ידע בעיקר. אבל מה קרה כשגדלת והבנת יותר?

"כשהתבגרתי יותר ידעתי שיקחו אותו לכלא וייתכן ששם הוא ימות, או שבגלל שהוא ייעדר אז לאחים שלי לא יהיה מה לאכול וזו אחריות מאד גדולה לילד שצריך בהחלטה שלו לפרק משפחה. גם פחדתי שלא יאמינו לי ויאשימו אותי בפירוק המשפחה. אז פשוט מדחיקים את זה כל זמן שזה לא קורה, מנסים כביכול לקיים אורח חיים רגיל ולהתנהג כילדה ככל הילדים, ואפילו בזמן המעשים עצמם הייתה לי נקודת אור דמיונית על התקרה והייתי מנתקת את הראש והנפש שלי מהגוף עד שזה ייגמר".

אמרת שאת מאד כועסת על הרשויות ביבנה, שידעו ולא עשו כלום, אבל מצד שני כששאלו אותך אם זה נכון הכחשת.

"אם הייתה אפשרות מבחינה חוקית, כשאמא שלי פנתה והתלוננה, היו צריכים לחייב אותה לקחת אותי לבדיקה גניקולוגית, שם בטוח היו מגלים מה קורה. אסור להשאיר לילד את האחריות במקרים כאלה במיוחד בגילאים הקטנים. הילדים נמצאים תחת השפעת המניפולציות הרגשיות של התוקף והם יעשו הכל כדי לא לפגוע בו, גם במחיר של להמשיך ולהיפגע בעצמם".

אז זו למעשה מטרת הקמפיין העיקרית שלך?

"המטרה שלי היא להפסיק את השתיקה הזו.  אם עברתי במשך 8 שנים כזאת התעללות ועברתי 3 הפלות, הרווחה ידעה, השכנים ידעו ובית הספר ידע ואף אחד לא הצליח להציל אותי. מטרת הקמפיין היא להעלות את המודעות. לגרום לאנשים לקרוא, לשמוע, להבין. מדברים על תקיפות מיניות באופן כללי אבל על גילוי עריות עדיין לא מספיק מדברים באופן פתוח. צריך להבין שזה קיים וזה קורה הרבה יותר ממה שנדמה".

מה ההסבר להדחקה הזו לדעתך?

"אנשים מתארים את מי שעושה את זה כמפלצת, כמישהו לא דמיוני, לא אמיתי. אנשים חושבים שאם הם לא נתקלו בזה בעיתון פעם בחצי שנה, מבחינתם זה לא קיים. חלק מלפתור בעיה זה להודות שהיא קיימת ויש לחברה בעיה להכיל ולקבל את זה. זו הדחקה, החברה גם מדחיקה".

הקמפיין הוא יוזמה פרטית שלך?

"לגמרי. הקמפיין הזה הוא רק החלק הראשון בדרך שלי. זה לא משהו חולף, אלא דבר שהוא חלק מהדרך בה בחרתי לפעול ואולי התקשורת תבין שחייבים לשתף פעולה, להציף את הנושא הקשה הזה ולעורר את המודעות. אחרי הכל אנחנו המודל של הילדים שלנו ואם אני מחנכת את הילד שלי לשתוק ולא לדבר אז איך אוכל לצפות ממנו לשתף אותי כשחלילה יקרה לו משהו? כמו שפעם לא היו מדברים על יחסי מין לפני החתונה ולא על אמצעי מניעה והרבה נערות היו נכנסות להריון, כך היום זה עדיין לא נגיש לציבור הכללי והם האנשים שיכולים לשנות".

הציבור הכללי הוא זה שייעשה את השינוי?

"בוודאי. אם השיח יהיה יותר פתוח והמודעות תהיה יותר גדולה, אז אולי השכנים שחושדים כן ידווחו על משהו, ואם גם האמא תדווח ובבי"ס ישימו לב למשהו מוזר, אז אולי יוכלו להציל את הילד או הילדה".

בגיל 18 נורא רצתה מלי להתגייס לצבא ולהמשיך במסלול הנורמלי של החיים אך בצבא החליטו לא לקחת אחריות למקרה וחלילה תחווה משבר והחליטו לתת לה פטור. זה שבר אותה לגמרי. עד גיל 22 הייתה נורא עסוקה בלהרים את עצמה, בלשרוד. המאבק הזה של ההישרדות היה מאד קשה ואינטנסיבי. ואז החליטה שהיא עוברת לגור באילת כדי לפתוח דף חדש. זמן קצר לאחר מכן פגשה שם את מיכאל, איתו בחרה להקים משפחה ולשניים נולדו שלושה ילדים.

"הסיפור שלי לא גרם לי להתרחק מגברים ולהיסגר בתוך עצמי אבל בוודאי שזה השפיע על מערכות יחסים שהיו לי. יש בני זוג שהיו לי שלא יכלו להתמודד עם זה, ויש כאלו שכן. אני מעולם לא הסתרתי את זה ולא התביישתי בזה".

וכיום, את אמא לשלושה ילדים מקסימים. איך הם מגיבים לחשיפה הזו שלך.

"הם לא נחשפים להכל והם עדיין לא יודעים בדיוק כל מה שהיה, אבל כשפעם אחת התנצלתי בפני הבן הבכור שלי על ההיעדרויות שלי עקב הנסיעות הרבות שלי להרצאות וכו' אז הוא אמר לי 'זה בסדר אמא, אני יודע שאת גיבורה ועוזרת לאנשים'. ההתמודדות היא לכל החיים, ותלוי איך זה תופס אותי. כשהייתי בהריון הראשון היה לי יותר קשה להתמודד, בעיקר עם המחשבה שאני מביאה ילד לעולם כזה קשה, עד שלאט לאט לומדים לראות את הנקודות החיוביות ולדעת שלך יש את כל הכלים להגן על הילד שלך".

כחלק מהמאבק להעלאת המודעות  הייתה מלי לב מרכוס בוועדה לקידום זכויות הילד בכנסת שדנה למעשה בילדים נפגעי עבירה. גם שם עמדה וסיפרה את סיפורה הקשה בגילוי לב מעורר הערצה. הנוכחים בחדר הצטמקו בכסאות שלהם ובזווית העין של חלקם גם ניתן היה לראות דמעה מבצבצת, אבל בפועל, זה עוד רחוק מלהגיע למקום שמלי שואפת אליו.

אז בשורה התחתונה, מה עושים כדי למנוע או לצמצם את המקרים של גילוי עריות בגיל צעיר?

"מישהו צריך לקחת אחריות על הילדים האלה שלא מסוגלים להתמודד. ילד לא מסוגל להכיל את זה שמשהו יקרה לאחד ההורים שלו בגללו או שהמשפחה תתפרק בגלל שהוא הלך ודיבר. אנחנו הבוגרים צריכים לספק את הפתרונות לילדים ולא להיפך, לחכות שהם יבואו וידברו".

זה רק ברמת המודעות?

"לא, לא רק. דברים צריכים להשתנות גם ברמת החקיקה. לאפשר לרווחה לקחת ילדים לבדיקה גופנית במצב בהם יש חשש מוצדק. אבל זה לא משתנה כי לא מדברים על זה. כולם משחקים את המשחק הזה, שהם יודעים מה קורה, אבל עד שהילד לא יגיד במילים שלו מה קורה, אי אפשר לעשות כלום וזה הזוי. אז מה המדינה עושה פה בעצם בשביל הילדים האלה? מי לוקח אחריות על מה שקורה פה לאחד מתוך 6 ילדים בישראל?"

אז החלטת לקחת אחריות, להרים את הכפפה ולהעלות קמפיין ברשת החברתית.

"כן, הקמפיין הוא יוזמה שלי. זה משהו שיושב לי בראש הרבה זמן. ישבתי עם הגרפיקאית המדהימה ליזה מורשקובסקי, שהתנדבה לעזור בעניין, לקחנו תמונה הכי ילדותית ותמימה של ילד או ילדה שמציירים ציור ועליהם צל, שזה משהו שיכול לקרות במידה והם ימשיכו לשתוק".

מכאן תבוא הישועה?

"מספיק שנפגע אחד או אחת יראו את הפוסט ויבינו שאין מה להתבייש מלדבר על זה. שהם קודם כל יבינו שהם לא אשמים במה שקרה והם אלה שנפגעו ואולי יעורר אותם להתלונן, לדבר או לפחות לטפל בזה, כי זה פצע לכל החיים".

פצע לכל החיים אבל את מראה כי החיים יכולים להיות יפים.

"בוודאי. אני בחרתי בחיים טובים, לא נתתי לעצמי לשקוע בעצב או בכאב, וחשוב לי להעביר את המסר הזה של האופטימיות, של השמחה, שאפשר וצריך להסתכל קדימה. יחד עם זאת, אני ממשיכה כל הזמן להרצות בפני עובדים סוציאליים ואנשי מקצוע, הרמתי את קמפיין שבוע המודעות והחלום שלי הוא להקים עמותה שתסייע לנפגעי ונפגעות גילוי עריות ואולי אף להקים בית חם שיקלוט אליו את אלו שאין להם לאן לפנות.

את מלי תוכלו למצוא בפייסבוק תחת שמה mali lev marcus או בדף אותו היא מנהלת ונקרא "הכח לבחור בחיים".