יבנה במקום ה-21 בדירוג גובה הארנונה למגורים בישראל

בעוד שתעריף הארנונה למגורים השנתי הממוצע של העיריות בישראל ממגורים עומד על 47 שקלים למ״ר בלבד, תעריף הארנונה למסחר ושירותים עומד על 184.3 שקל למ״ר – כמעט פי 4. הארנונה הממוצעת לתעשייה עומדת על כ-101 שקלים למ״ר לשנה.

לדברי תהילה ינאי, מנכל״ית משותפת בחברת CofaceBdi, ״תעריפי הארנונה מגלים מדוע הרשויות והעיריות בישראל מעדיפות לבנות יותר שטחי מסחר ותעשייה בתחומן, על פני מגורים – מגמה שיש לה תרומה גדולה למחסור בדירות בישראל. כאשר עירייה מקבלת פי 4 יותר ארנונה ממסחר מאשר ממגורים, וכשכל תושב עולה לה כסף נוסף בשירותים נוספים, לערים יש אינטרס כלכלי בולט להקמת שטחי מסחר, משרדים ותעשייה על פני שכונות למגורים, מה שדורש מהממשלה פתרון מידי ברמה הלאומית״.

לדברי ינאי, ״דירוג גובה תעריפי הארנונה בישראל מגלה מגמות בולטות בהן הערים המרכזיות הן לאו דווקא היקרות ביותר, או הזולות ביותר. בקרב הערים עם אוכלוסייה ערבית אנחנו מזהים תעריפי ארנונה נמוכים יחסית, אך במקביל מדובר בערים עם רמת שירות נמוכה יחסית לתושבים,

ב-CofaceBdi עוד מציינים שפער בין הארנונה למגורים לבין הארנונה לתעשייה ולמסחר בולט במיוחד לאור העובדה ששני הסקטורים העסקיים מקבלים מהעריות, ככלל, רמת שירותים נמוכה יותר מסקטור המגורים. נראה, אם כן, שהעיריות נוהגות לסבסד את סקטור המגורים על חשבון הסקטור העסקי.

הארנונה הגבוהה ביותר למגורים – בירושלים, הזולה ביותר – ברהט

מהמחקר של CofaceBdi על תעריף הארנונה המשוקלל בערים הגדולות עולה כי התעריף הממוצע לגביית ארנונה למגורים בערים בישראל עומד על 47 שקל למ״ר לשנה. העיר היקרה ביותר לארנונה למגורים, היא גם העיר היקרה ביותר לעסקים בישראל – ירושלים. בעיר הבירה משלמים התושבים תעריף משוקלל של 72.8 שקל למ״ר לשנה – הגבוה בכ-55% מהממוצע הארצי.

ברמת גן עומד תעריף הארנונה למגורים על 63.6 שקל למ״ר בשנה, ובחיפה שמדורגת אחת הזולות לעסקים, בתחום המגורים דווקא גובה תעריף המשוקלל גבוה מהממוצע של 62.3 שקל למ״ר. עוד בדירוג הערים היקרות למגורים – גבעתיים, פתח תקווה, רמת השרון, חולון, בני ברק, רחובות והרצלייה.

הערים הזולות ביותר לארנונה למגורים בישראל הינן רהט ואום אל פחם, הגובות 32.9 שקל למ״ר לשנה. ואילו בנצרת התעריף עומד על 33.3 שקל למ״ר לשנה. באשקלון הארנונה למגורים עומדת על 34.5 שקל למ״ר בדומה למודיעין עילית ועפולה. עוד בדירוג הזולות – טבריה, ביתר עילית, אילת ולוד.

העיר היקרה ביותר לעסקים - ירושלים

העיר הגובה את הארנונה הגבוהה ביותר בתחום השירותים והמסחר היא ירושלים, שם התעריף עומד על 327.8 שקל למ״ר לשנה, פי 5 מהארנונה בחיפה העומדת על 66.4 שקל למ״ר לשנה. לשם השוואה, ממוצע התעריף של ארנונה למסחר ושירותים בערים השונות בישראל עומד על 184.3 שקל למ״ר לשנה, כך שירושלים גובה תעריף הגבוה ב-78% מהממוצע בישראל.

מהדירוג עולה כי העיר השנייה בדירוג הארנונה היקרה לעסקים היא אלעד – שם היא עומדת על 312.4 שקל למ״ר, ואילו בתל אביב יפו הארנונה עומדת על 296.1 שקל למ״ר לשנה.

בקרב 10 הערים הזולות ביותר בישראל לעסקים מבחינת תשלומי הארנונה נמצא רוב בולט של ערים עם אוכלוסייה ערבית – העיר הזולה ביותר היא אום אל פחם, שבה הארנונה השנתית בתחום השירותים והמסחר עומדת על 64.2 שקל למ״ר כ-65% פחות מהממוצע הארצי. חיפה מדורגת אחריה עם 66.4 שקל למ״ר, ולאחריה מודיעין עילית עם 70 שקל למ״ר לשנה. עוד בדירוג הערים הזולות ביותר – טירה, נצרת, יבנה, ביתר עילית, עכו, חדרה ונצרת עילית.

 נצרת עילית – הזולה ביותר למפעלים ותעשייה

מנתוני CofaceBdi עולה כי התעריף הממוצע בישראל לארנונה בתחום התעשייה עומד על כ- 100 שקל למ״ר לשנה.

הארנונה היקרה ביותר בישראל למפעלים בישראל היא בני ברק – שם תעריף הארנונה המשוקלל לתעשייה עומד על כ-161 שקל למ״ר לשנה – כ-60% מעל הממוצע הארצי. לאחריה בת ים עם 158.3 שקל למ״ר לשנה. עוד בדירוג הארנונה היקרה ביותר לתעשייה – פתח תקווה, רמת גן, לוד, גבעתיים, קריית מוצקין, רחובות, נס ציונה והרצליה.

העיר הזולה ביותר לפתיחה של מפעל בישראל מבחינת ארנונה היא נצרת עילית הגובה 46.6 שקל למ״ר לשנה. בכרמיאל הארנונה לתעשייה עומדת על 47 שקל למ״ר לשנה ובאילת היא מסתכמת ב-56.4 שקל למ״ר לשנה. עוד בדירוג הזולות ביותר – ביתר עילית, מודיעין עילית, עפולה, אום אל פחם, חיפה ונצרת.

דרוג הארנונה של חברת CofaceBdi מבוסס על עיבוד פרסומי הלמ"ס ומתייחס לנתונים העדכניים ביותר שפורסמו באתר המתייחסים לשנת 2015 . החישוב נעשה על פי חלוקת חיוב ארנונה של הסקטור (באלפי ש"ח) בשטח (אלפי מ"ר) המשויך ברשות לאותו סקטור (מגורים, מסחר ושירותים ותעשייה) מדובר בנתונים שנתיים למ"ר. לעורכי המחקר חשוב לציין כי ההשוואה היא אינדיקטיבית בלבד והחישובים בוצעו בהתאם לדיווחי הרשויות ללמ"ס כאשר בפועל כל רשות נוהגת לחייב לפי שיטה שונה.