"אין לנו הרשות לשכוח ולא הרשות לסלוח כי אם רק החובה לעשות"

 יום הזיכרון לשואה ולגבורה מוקדש להתייחדות עם זכרם של ששת מיליוני היהודים שנרצחו ע"י הנאצים ועוזריהם. העצרת המרכזית ביבנה התקיימה במעמד ראש העיר, צבי גוב-ארי ורעייתו דויה, הרב הראשי ליבנה, דוד אבוחצירא, מ"מ וסגני ראש העיר, חברי מועצת העירייה, ניצולי שואה, תושבים ואורחים.

ראש העיר, צבי גוב-ארי התייחס בנאומו המרגש לדרך שימור זכרם של הנספים ואמר כי הדבר צריך לבוא לידי ביטוי בנכונות לא להותיר כל סיכוי להישנותה של הטרגדיה ולא רק באמירה 'לזכור ולא נשכח'. "קיומה וביסוסה של מדינת ישראל כמדינה נאורה, חזקה ובלתי תלויה, כמדינה שכל אחד מתושביה יודע שגורלו הוא גורלה, וקיומו מותנה בנכונותו לתת מעצמו למענה", אמר ראש העיר והוסיף כי  "הזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם, רווי במאבקים לחירות החל ביציאת מצרים, בפרעות, התעללות, רדיפה, אינקוויזיציה, חורבנה של הארץ וחורבן בית המקדש. זיכרון השואה הינו חלק מזהותנו כיהודים, על כן שומה עלינו להנחילו מדור לדור על כי אחרי שדורנו יחלוף יחד עם הניצולים לא נתנתק מעברינו, מזהותנו ולמען נעשה כי לא עוד. בכוונתי להוביל תהליך מוסדי מחייב שתחילתו ביבנה בתקווה שיאומץ על ידי כנסת ישראל, לא רק כרצון כי אם כחובה וכחלק ממורשת. אין לנו הרשות לשכוח ולא הרשות לסלוח כי אם רק החובה לעשות".

במהלך הערב הועלתה מסכת בסימן "אחי גיבורי התהילה" המבוססת על מחקריו של תושב יבנה, אמיר השכל, בהשתתפות תלמידים והורים מבית הספר לאמנויות ע"ש לאה גולדברג בבימויה של המחזאית אילנית סויסה וחניכי הקונסרבטוריון העירוני בניצוחו של ראובן גוטמן. ששה נרות זיכרון לזכרם של הנספים הודלקו השנה ע"י ראש העיר, צבי גוב-ארי, הרב הראשי, דוד אבוחצירא, המורה שרון פז-זהבי, עופרי תהלי, יפעת אברג'ל וחנה יעקב. מקהלת בית הספר שרה את השירים 'הליכה לקיסריה', 'דלת סגרו עליי' ו'שיר התקווה' בניצוחה של המורה למוסיקה ילנה כרם ובמבואה ועל הוצג מייצג של האמן מיקי טרופר.

בבתי הספר בעיר התקיימו טקסים, שיעורי חברה, הקרנת סרטים ומפגשים עם ניצולי שואה שסיפרו את סיפוריהם האישיים.  תנועות הנוער וקבוצות המנהיגות של מחלקת הנוער קיימו בערב יום השואה מעגלי שיח ופעילות חינוכית ברחבת היכל התרבות.

נאומו של ראש העיר, צבי גוב-ארי בעצרת המרכזית                       לשואה ולגבורה תשע"ז                                                                                         

"אחת לשנה נעצר הזמן מלכת ובעומק תודעתו של כל יהודי באשר הוא צורב  כעס וכאב על האופן הנורא והדרך שלא תתואר באכזריותה, על 6 מיליוני זקנים, צעירים וטף אשר סבלם והכרתם שזו דרכם האחרונה ואין מושיע, לא ניתנות לתיאור. זוהי זוועה שהמוח האנושי לא מסוגל להקיף, לחוש ולהגדיר שואה. הכעס על צביעות העמים, על ההתכחשות למתרחש על ההתעלמות לאורך זמן, ההימנעות מסיוע שיתכן והיה מציל חיי מיליוני בני עמנו זאת כאשר לא היה כבר ספק כי משמידים עם. היום ניצבים אנו בשעריה של שנת ה – 69 למדינת ישראל המסמלת יותר מכל את ליבת מעשה התחיה מחדש של עם שעל סף הכחדתו התנערו שרידיו מהאדים העשניים ומכל פינות העולם כעוף החול  פרסו כנפיים, המריאו אל ארץ עברם ועל אדמתם בנו את קנם, ביתם, מדינתם, היא מדינת היהודים. נפתולי החיים ושגרתם מאפשרים במחשבה ובמעשים לשכוח! לערפל את העבר! ולהסתפק באמירה של "הפעם בשנה" של הלא עוד. זאת בשעה שמנגד נשמעים השכם וערב צלילי הכחשת השואה, בלוויית איומים על קיומנו, והלא עוד בלבד אין בו הביטחון שאכן כך יהיה, אלא אם נדע להתייחס לתהליכים ולעשות את המירב למען לא נשאר עם אמירה ללא כיסוי. אנו אשר מיליוני המספרים שקועקעו על זרועות אחינו ואחיותינו חרוטים בברזל מלובן בתודעתנו כפרטים וכעם, מחויבים להעמיד כל אינטרס וכל שאיפה אישית כשולית מול התביעה לעשות, לתת ולהקריב לטובת חוסנה וקיומה של מדינת ישראל. שימור זכרם של הנספים יעשה לא רק בדרך ההדגש של "לעולם לא נשכח ולעולם לא נסלח", כי אם ע"י הנכונות שלנו לא להותיר שום סיכוי להישנות הטרגדיה, וזאת בדרך אחת ויחידה והיא קיומה וביסוסה של מדינת ישראל כמדינה נאורה, חזקה ובלתי תלויה, כמדינה שכל אחד מתושביה יודע שגורלו הוא גורלה, וקיומו מותנה בנכונותו לתת מעצמו למענה. ושלא די בזיהויו כיהודי כי אם ישראלי המוכן לתת ללא גבול למען מדינת ישראל. בכל יום זיכרון נתעמת עם השאלה והמציאות : האם תחושת השליחות מפעמת בנו בכל רגע? בכל מעשה? ובכל כוונה? ושמה אנו שועטים בנתיב שנסלל עבורנו ללא כיוון וללא החלטיות, גוררים את מרכבותינו עמוסות השליחות בסחרחורת אל שום מקום?? קיים בליבי החשש כי ביום לעת שתבוא ושרירינו נוקשים ורגלינו כושלות, ואז נדע ובמאוחר כי עשינו שקר בנפשנו, כי לא השכלנו להפנים שמשמעות השליחות היא מסירות ללא תנאי להמשך קיומו של עם ישראל ומדינת ישראל,  אל לנו להרשות זאת!

הזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם, רווי ועמוס במאבקים לחירות ביציאת מצרים, בפרעות, התעללות, רדיפה, אינקוויזיציה, עולמנו חרב פעמיים עם חורבנה של הארץ וחורבן בית המקדש. בפעם השנייה הונפה חרב ההשמדה הנאצית אשר כמעט ולא הותירה זכר ואפשרות של קיומנו כעם, כיישות יהודית. אנו חיים במדינת ישראל - מדינה הנאמנה והמחויבת לערכי מוסר, תרבות יהודית וכלל אנושית, מדינה המושתתת על עקרונות דמוקרטיים, השומרת על כבוד האדם ונלחמת על חייה בכוחה שלה, מספרים ביציאת מצרים לצאצאינו כציווי, למען לא נשכח ולמען יסופר מדור לדור. אנו מתאבלים ביום הכיפורים כציווי שבמהותו לזכור.

הזהות שלנו כעם וכבודדים מכילה את עברנו, הוויותינו וזיכרוננו, זיכרון השואה חלק מזהותנו כיהודים, על כן שומה עלינו להנחילו מדור לדור על כי אחרי שדורנו יחלוף יחד עם הניצולים לא נתנתק מעברינו, מזהותנו ולמען נעשה כי לא עוד. בכוונתי להוביל תהליך מוסדי, מחייב שתחילתו ביבנה בתקווה שיאומץ על ידי כנסת ישראל, לא רק כרצון כי אם כחובה וכחלק ממורשת. כן נזכור את אחינו ואחיותינו, את הטף והזקן, היפה והזך, נתפלל לעילוי נשמתם ולמנוחת עדן. נוקיע את הרע מכל, החייתי שבאדם, את הצורר הנאצי ואת יורשיו שבימים אלה זוקפים קומה. אולם נפנים ונכיר בכך ונדע כי אנו המהלכים בשבילי השליחות, חשוב כי נהיה על אם הדרך של מימוש משמעותה של שליחות זו, להבטיח כי לא עוד. אין לנו הרשות לשכוח ולא הרשות לסלוח כי אם רק החובה לעשות".