"הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים"

 מאת: אירן רזניקוב

צילום: חגי חסדאי כהן

וכל שם- עולם שלם הוא. וכל עולם- נעלם והותיר אחריו חלל. חלל שנפער בלבבות פועמים רבים שמסתובבים ביניכם, ואתם אינכם יודעים שבליבו של האדם בו אתם מביטים יש פצע שלעולם אינו מתאחה, אשר לעד נותר מדמם. ומנין שתדעו?

השכול הוא דבר מאוד בודד. את מרגישה כאילו יש חומה בלתי נראית בינך לבין אחרים, ברי מזל, שאינם מתכווצים כאשר פוגשים אדם עם אותו השם של האהובה שאיננה, כשדמות בדיונית מתה בסרט, או כשעוברים ליד בית קפה בו פעם ישבתן וחלקתן ארוחת בוקר שלווה יחדיו. אחרי ימי השבעה, אנשים מטבעם ממשיכים בחייהם. כשבר חולי, חברתי הטובה מזה 18 שנים נהרגה, והיא בת 26 בלבד, אחת המחשבות הראשונות שעלו בי היא הכרה פתאומית בכך שהחיים שהכרתי הם אינם עוד. המוות של בר היה עבורי גם מוות של החיים לפניה. ההבנה הזו היא מאוד קשה להסבר עבור אנשים שלא חוו אובדן קשה מסוג זה. השמש כבר אינה זורחת באותו האופן. אי אפשר לצחוק מכל הלב כשהוא שבור. רגעי האושר לעד יהיו טבולים במידה של צער. על האהוב שאיננו, על עצמך, על המערכת היחסים שהוסיפה כל כך הרבה צבעים עזים לחייך ונעלמה. כיצד ניתן להפנים כי האדם שאהבת באמת איננו? הרי הוא ממשיך לפעום בליבך, שזור במהותך. ההפנמה כי אדם אינו ישוב עוד לעולם היא נוראית בדיוק כמו הרגע בו מודיעים לך על כך שאיננו.

בימים המתקרבים ליום הזיכרון, כואב הלב ומתגעגע אף יותר. דבר מוזר הוא שדווקא תאריך רשמי מייצר תחושה שכזו. במיוחד כאשר אהוב ליבך, שעבורך הוא הכל, מוזכר יחד עם עוד רבים אחרים, כאילו מוקטן לעוד שם ברשימה אינסופית של אובדן וטרגדיה. אבל הסיבה מדוע היום הזה כל כך חשוב לנו היא שזה היום היחיד בשנה בו העולם מותיר לנו לדבר ולזעוק את האבל שלנו החוצה. לפתע, זה בסדר וראוי לכאוב בפומבי, אף אחד אינו מפחד להתקרב מפאת יידבק בשכול. התחושה הקולקטיבית המחבקת מקלה, ולו ליום אחד קצר, על הבדידות הנוראית שמקיפה אותנו ביום יום.

69 נופלי יבנה, צעירים וצעירות מופלאים, לא יזכו להגשים את כל מה שיכלו להיות. חייהם הסתיימו עוד לפני שהספיקו לעשות את כל הדברים המופלאים שחיכו להם. אך לחשוב עליהם במובנים של הטרגדיה בלכתם זה לחטוא למי שהיו ולאופן בו שחיו את חייהם. ביום הזיכרון אנחנו אומרים "במותם ציוו לנו את החיים". אני מעדיפה לחשוב כי "בחייהם ציוו לנו את החיים". המוות, עד כמה שינסה, לא יוכל לגרום לנו לשכוח את האנשים היפים האלו. זכרו את חוש ההומור העצמי. החמלה לאחרים. המשפחתיות. השאיפות האישיות. הדברים הגדולים והקטנים שהרכיבו את מי שהיו. זכרו כי בחייהם ציוו לנו לחיות את חיינו שלנו במלואם- לאהוב, לצחוק, לרקוד ולחבק. ללכת על החלום הישן ההוא שטמנתם במגירה. להתקשר לסבתא לקראת שבת ולהגיד לה תודה על הכל. זכרו אותם, את הצעירים שאינם, בזכות השיעורים שלימדו אותנו כיצד להיות אנשים טובים יותר ואיך לחיות את החיים הקצרים האלו במלואם. את אחד השיעורים המרכזיים שלמדתי מבר, היה טמון בברכה שנתנה לי ליום הולדתי העשרים. "בכל פעם כשקצת קשה", היא כתבה, "אז תעצרי, ותסתכלי, ותיזכרי בכמה יפים בפשטותם החיים". כמה פשוט ועוצמתי המשפט הזה. כמה נכון. אני מזמינה אתכם לכבד את זכרם של הנופלים בכך שתשאבו השראה מאותן נשמות יפות שאינן עוד, אך הותירו לנו מורשת שלמה להוקיר.