"היה פה טירוף, לאנשים לא היה מה לאכול"

מיכאל אטיאס הוא יליד יבנה, במקצועו הוא שף של מסעדת סוהו בפלורידה, וגם שותף במסעדה. הוא הגיע למיאמי לפני שבע שנים במטרה לפתוח בכלל מסעדה חלבית, ומשם התקדם לאט לאט עד לעסק שהוא נמצא בו היום. כיום הוא בן 34, חי עם חברה שלו במיאמי ביץ', חיים טובים בדרך כלל, רגועים, בעיקר נהנה. הוא ידע שזה יגיע, שהסופה הבאה קרובה, כל הזמן הכינו אותם לעוד "קטרינה" שתבוא אל מיאמי. אז הנה, אחרי שבע שנים בחצי האי – הגיעה הסופה שעליה כולם דיברו, וברמה גבוהה – סופה שהרסה כל מה שנקלע לדרכה – ומיכאל היה שם בלב ליבה.

בראיון טרנס אטלנטי הוא מספר ליבניתון על הימים הקשים, קבלת ההחלטה לעזוב, הניסיונות להשיג דלק, הטיסות שנגמרו, החשמל והמים שנותקו, שדות התעופה הנטושים, הסופר שבו אזל כל המזון ובכל הבלאגן הזה, הוא גם מצא זמן לתרום לקהילה והאכיל במסעדה שלו לא פחות מ-500 אנשים – בחינם. סיפור מרתק על היבנאי שריגש את מיאמי.

"אני חי פה כבר שבע שנים ותמיד היו התראות על סופות, לא ייחסנו לזה חשיבות", מספר מיכאל היישר מביתו המוצף במיאמי, "תמיד סיפרו לנו על קטרינה וההרס שהיא גרמה לו. יום לפני הסופה שמענו שאירמה מגיעה ובדרגה 4 שזה בעצם סכנת חיים. האמת שזה היה קצת מאוחר, לא חשבתי פעמיים, הנעתי את האוטו ונסעתי. הייתה קצת בעיה של דלק ותחנות הדלק היו סגורות והייתה בעיה של טיסות. כולם פירקו את הדלק, לא היה שום דבר בסופר, לא היה שום דבר שאפשר לקנות או לעשות, מאלוהים הצלחתי לארגן כמה בקבוקי דלק ויצאנו לדרך לאורלנדו שזה 4 שעות ממיאמי. האמת שהסופה גם הגיעה לאורלנדו אבל בעוצמה יותר נמוכה, רק כשחזרנו למיאמי הבנו שעשינו את הדבר הנכון, היה הרבה הרס".

"היה פה טירוף, אנשים היו בלחץ ו-6 מיליון תושבים עזבו את פלורידה", הוסיף מיכאל, "היו פקקי ענק, נסיעה של 4 שעות הפכה ל-10 שעות. מנופים קרסו על בניינים, דירות שלמות עפו באוויר, היה לחץ. סופה שכזו זה עניין מאוד מסוכן לבתי קרקע, הייתה בהלת ענק באזור".

לא חשבתם לנסוע למקום אחר?

"חשבתי לנסוע למקום אחר, הרבה יותר רחוק. יש לי משפחה בלוס אנג'לס וחשבתי לנסוע לשם. ניסינו להשיג כרטיסי טיסה כבר שלושה ימים לפני הסופה ולא היו טיסות, חלק משדות התעופה סגרו ויומיים לפני בכלל לא היה ניתן לגשת לשם. כל האופציות היו סגורות בפנינו. חשבנו גם לנסוע למקומות שנמצאים במרחק של 20 שעות מפה לצפון קרוליינה אבל אם 4 שעות לקחו לנו 10 שעות, מה היה קורה? היינו נוסעים 3 ימים? אז לקחנו את הסיכון ונסענו רק לאורלנדו".

איפה הייתם כשהסופה התחילה?

"במהלך הסופה עצמה הייתי בבית במיאמי, בת זוגי פשוט נכנסה ללחץ מטורף וגם אני הבנתי שזה קרב ובא ובא בדיוק עלינו. ביום חמישי בלילה, 10 שעות לפני הסופה, עזבנו את מיאמי אבל לא הצלחנו להרחיק לכת יותר מדי. התמקמנו באורלנדו, לקחנו בחשבון שהסופה תגיע לאורלנדו אבל תגיע בדרגה יותר נמוכה. פינינו את הבית, את הציוד שהיה בסלון ליד הוויטרינות, נערכנו לזה. דאגו לפנות את כל התושבים מהבניינים והדירות כי היה מאוד מסוכן. חוץ מבריכות של מים בתוך הבית, ברוך השם לא היה איזשהו נזק כשחזרנו. כמעט לקחנו את הסיכון ונשארנו במיאמי. אני מאוד שמח שזה לא קרה, לא נשאר כאן כלום".

המשפחה בבית בטח הייתה מודאגת. איך יצרת קשר?

"האמת שבאזור שלי במיאמי אין אינטרנט, חשמל ומים, באתי לחבר כדי לקבל קצת קליטה, לדבר עם המשפחה, בבית היו מאוד מודאגים והיה קשה ליצור קשר, גם באורלנדו. בגדול, זה מתסכל שאתה לא יכול יצור קשר כשאתה יודע שכולם דואגים. ברגעים כאלה האמת אתה לומד להעריך הרבה דברים אחרים, כמו שהדבר שהכי הייתי רוצה להיות ברגעים האלה זה עם המשפחה שלי. אתה מרגיש בודד, אתה מרגיש שזה מפחיד, כשאתה מרגיש בודד ומפוחד המקום הכי בטוח שלך זה הבית והמשפחה, ממש ברגעים האלה הדבר שהכי היה חסר לי זה המשפחה הקרובה".

יש איתך עוד חבר'ה מיבנה?

"בטח. יש לי פה עוד שני חברי ילדות מיבנה, שגיא וטורי ושגיא דיין, אלה חברי ילדות מהעיר, כל אחד עושה משהו אחר, אחד הספיק למלא דלק ולקחת ג'ריקנים ולנסוע לאטלנטה שם זה אזור בטוח. גם השני נסע למקום בטוח ואמרתי שאם הם נוסעים, התחלתי להיכנס ללחץ, אמרתי שאני חייב לנסוע מכאן גם".

אבל כל מה שעבר על מיכאל מתגמד לעומת הסיפור שהתרחש לאחר שחזר למיאמי. מיכאל הגיע למסעדה שלו, שנמצאת כעת באזור מוכה אסון – ופשוט רוקן את כל המקררים עם הבשר, פתח גריל מחוץ למסעדה, פרסם פוסט בפייסבוק בו הוא קורא לתושבי האזור להגיע ולקבל ארוחה חמה בחינם. יש לציין כי אנשים היו מנותקים מחשמל ומים במשך מספר ימים וכי ארוחות חמות זה דבר שקשה היה לחשוב עליו באותם רגעים.

"האכלנו קרוב ל-500 אנשים, באהבה גדולה, עד שנגמר כמעט כל הבשר", מספר מיכאל בהתרגשות, "אני מנסה לארגן עוד בשר ועובד על זה. גז הצלחנו לארגן לגרילים ואנחנו נעשה את זה עוד פעם באהבה גדולה. הבנו שהמון יהודים מהקהילה שלנו וגם אנשים רבים שנמצאים במצוקה כאן, הסופרים סגורים, אין אוכל, אין מים, אין חלב ואין כלום. החלטנו דרך הפייסבוק להעמיד פוסט שיקרא לכל מי שנמצא בסביבה, חשבנו על זה שיש לנו אוכל במסעדה ואנחנו יכולים להאכיל אנשים. בזמנים קשים ובמצוקה לא גובים כסף ופשוט נותנים מהלב. כל השנה הקדוש ברוך הוא דואג לנו, פה הרגשנו שאנחנו חייבים לתת בחזרה. הבאנו גריל, הוצאנו את כל הבשר שהיה לי בחנות, החלטתי שאת האוכל הזה אנחנו נחלק לכל התושבים ולכל הקהילה".

"באו לאכול אצלנו המון אנשים שפשוט לא היה להן, לא היה להם חשמל, כלום, הם פשוט באו ולקחו מנות שיהיה להם גם להמשך היום. זה רק מחמם את הלב, דבר כזה יכול לגרום לך אושר עילאי. להאכיל אנשים זו ההנאה הגדולה בחיים שלי, אני עושה את זה בלב שלם. באמת רק מהלב, ללא תרומה. הסיפוק כאן היה כפול ומכופל. כך חונכתי בבית ואני חייב ליישם את הדברים הללו".

אחרי כל מה שעבר בימים האלה, הגיע הסיפור הבא שריגש את מיכאל יותר מכל, כאן הוא באמת קיבל את הפרופורציה שלו לחיים: "הגיעה אליי אמא עם שבעה ילדים קטנים", מספר מיכאל, "כולם ישבו בצד, אני מספר את זה ויש לי צמרמורת. ילדים ממש קטנים וחמודים, הגדול אולי בן 9. היא מסתכלת עליי ואמרתי לה מה בשבילך? היא אמרה מה שתרצה לתת זה בסדר, הסתכלתי על הילדים ועליה והבנתי שהם במצוקה, היא לא ידעה איך לבקש. הכנתי 14 סנדוויצ'ים מכל טוב. בדרך כלל אנשים באים ואוכלים במקום כמה שהם רוצים, ארזתי לה ולא הפסקתי להסתכל עליהם כל הדרך שהם צעדו והלכו מאיתנו. ביקשתי ממנה להמשיך לבוא עם הילדים גם בימים הקרובים".

"כל אחד מתרגש ממשהו אחר, אני מאוד מתרגש לדעת שאנשים מאושרים מהאוכל שלי ולדעת שאני יכול לתת, קל וחומר שזה בימים כאלה. לאו דווקא במסעדה, הסיפור הוא הרבה יותר גדול ברגע שאתה עושה את זה מהלב. שרק אלוהים ייתן לנו את הכוח לתת ושנהיה בריאים. כולם כאן עוברים תקופה לא פשוטה בכלל".