30.12.19 / 19:00
תשמעו קטע: אם תהיו פעם מאד חולים, או פצועים, נגיד ששברתם את הראש כשניסיתם להחליף נורה, או סתם התקוטטתם עם ההוא בחנייה, או חטפתם התקפת לב, או חוויתם אירוע מוחי - ותזדקקו לטיפול רפואי, אבל מהסוג הדחוף, אתם יודעים, כזה שמצריך פינוי באמבולנס בדחיפות לחדר מיון או לטיפול נמרץ - תלוי עד כמה נחושים הייתם בלגרום לעצמכם נזק נוראי – אז אם זה יקרה, כשזה יקרה, בהחלט יבוא אמבולנס, אבל יש מצב שלבית החולים כבר תגיעו, איך לומר, לא במצב מי יודע כמה.
וזה למה? כי מי מאתנו לא מכיר את הסצנה ההזויה הזו: אנחנו תקועים בפקק, בחוץ גשם זלעפות, הכביש רטוב, מולנו המראה המקסים הזה של הפנסים האחוריים האדומים של מיליון המכוניות שלפנינו, ומרחוק מתחילה להישמע הסירנה.
איתרע מזלו של מי מכם, ואכן שבר את הראש, או חטף התקפת לב, רחמנא ליצלן, והוא שכוב לו באלונקה בירכתי האמבולנס, והטיפול הרפואי העיקרי לו הוא זוכה הוא טיפול בצלילים. צלילים צורמים, אם נדייק.
והאמבולנס ממשיך לצפור ולייבב, וכוחותיו של האיש השוכב תשים והולכים ונמוגים, והפראמדיקים באטרף, על סף פניקה – מזל שיש להם חומרי הרגעה למיניהם בארגזי הציוד.
ואף אחד לא זז. כי אין לאן לזוז. לא זזים כי אין לאן לזוז, כי לא היה לאן לזוז גם בהזדמנויות דומות אחרות, כבר הרבה מאד שנים - וכמו שזה נראה גם לא יהיה לאן לזוז בהמשך.
זה לא שמישהו עושה פרינציפ ואומר: "אה, עוד פעם השמנדריק עם האמבולנס, כל יומיים התקפת לב, אירוע מוחי, מה זה, לא זז, לא מפנה!". לא, זה פשוט שבאמת אין לאן לזוז – וזה למה?
משום שמדינת ישראל, נעבעך, מעולם לא חשבה לעשות מעשה מדינות מתוקנות ועמים נאורים, ולהקצות נתיב חירום לרכבי חירום וביטחון. אין גם כביש אחד לרפואה במדינת ישראל בו הוקצה נתיב כזה – לכל הפחות לטובת המשך חייהם התקין והצלתם של מי ששברו את הראש (או חטפו התקפת לב. או חוו בדיוק אירוע מוחי).
נתיבי אגרה וגודש – הו, זה כן, מסלולים ונתיבים מהירים לתל-אביב, נתיבים לשני נוסעים ומעלה, מתחמי חנייה אדירים בצידי כביש מס' 1 – כל מה שמכניס כסף לקופת המדינה – זה כן.
אבל נתיב חירום, לכל הפחות בכבישים ובדרכים המרכזיות – זה לא. זה מיותר בעיני מי שמקבלים פה החלטות על חיינו - כי לא יוצא מזה כסף, רק יוצא על זה כסף.
למרות שיכלו בהחלט להגות סוג של עמלה או אגרה גם מרכבי החירום – ממגן-דוד אדום, מצה"ל, ממשרד הבטחון, מהמשטרה – אבל כאן הרי יד רוחצת יד, והכיס הוא כיס משותף – אז מה פתאום שמישהו פה יעשה משהו נטול כוונת רווח בכבישי ישראל – הרי, כמו שנאמר – הכביש הוא (כאילו) של אבא שלהם.
תחשבו על זה.
בפעם הבאה כשאתם בפקק והסירנה מלחיצה אתכם מאחור.
שבת סוערת ונפלאה,
שלכם, רובי
